התיאו-טרון" הוא מעבדה יוצרת אשר קמה במטרה ליצור תיאטרון ירושלמי מרענן ואקטואלי השואב השראה מהחיבור בין היהודית לבין המדיום התיאטרוני. נתנאלה תירוש, ממייסדי "התיאו-טרון" עסקה בתקופה האחרונה בעיבוד ובימוי הספר 'אדל' ביחד עם נדב סדקה, שכתבה הסופרת יוכי ברנדס, לידי מחזה שיעלה בתיאטרון החאן בירושלים ביום שלישי להצגה חגיגית.
לתיאטרון קוראים תיאו-טרון. מה זה מבטא בעצם?
"זה בעצם מבטא שתי מילים תיאולוגיה ותיאטרון. זה מין משחק מילים כזה של הרב מנחם פרומן ז"ל שהכל נולד בעקבותיו. הוא ממש הוציא מאמר "התאו -טרון", חיפש בתוך המשחק מילים את מה שאנחנו רוצים לעשות, לחבר בין עולמות של התאולוגיה, שהוא מדע האמונה, התאולוגיה היהודית עם התיאטרון".
את חושבת שזה ייחודי?
"כל תיאטרון שואל שאלות, החיפוש פה אצלנו זה בעיקר הרצון לצקת מתוך התאולוגיה של העם שלנו, התרבות שלנו ולשאול שאלות אמוניות בתוך המרחב. חיבור בין עולמות התורה לבין עולמות התיאטרון, הכול נעשה מתוך לימוד ומחקר תורני. חשוב לציין שזה לא מגזרי".
בסוף התיאטרון פועל בירושלים, שמתגוררת בה אוכלוסיה גדולה של הציבור הדתי. בעינייך הייתה לו זכות קיום גם בתל אביב?
"צריך לשים פה את כל המניפה של הדבר הזה. כל מי שאי פעם שמע את השם מנחם פרומן, יודע שיש פה הקשרים שהם תמיד נושאים מורכבות. באופן הצהרתי ההרכב לא מגזרי, בכל יצירה ויצירה השותפים היוצרים הם מכל הקשת של החברה הישראלית. זה אומר שהלימוד קורה בתוך ההרכבים האלה, אין התחייבות לתפיסת עולם דתי, כן יש התחייבות ליצור מתוך המקורות היהודים אבל יש פה לימוד תורה של הרכבים מורכבים, כשיושבת חבורה שהיא לא הומוגנית מבחינת תפיסות העולם שלה".
גם בקהל של התיאטרון, קיימת ההומוגניות הזאת?
"לגמרי לגמרי, יש עבודות שיותר ויש שפחות אבל לפעמים יש מנעד יותר רחב של נקודות חיבור ויש קהל שמזהה דברים אחרים. הכוונה היא קהל של כלל החברה הישראלית. לחלוטין אין משהו מרכזי ביצירה. אני מכירה הרבה קהל חילוני שביקר בהצגות ומצא את עצמו שם. אולי הוא נותן מענה ובית לקהל הדתי שאולי פחות מוצא את עצמו ביצירה התיאטרונית שמתרחשת מסביב".
תירוש התחילה בעולם המשחק, היא בוגרת ניסן נתיב. שיחקה בהצגה "לשם ייחוד" וזכתה עליו בפרס השחקנית המצטיינת בפסטיבל עכו, בסדרה "סרוגים וגם בקולנוע בסרט "קולות רקע" ובסרטים והצגות נוספים. את המחזה "אדל" תירוש תחווה מהצד השני, כבמאית.
מתוך ההצגה "אדל" צילום: יעל אילן
בעינייך זה שלב מתבקש לעבור מעולם המשחק לעולם העיבוד והבימוי?
"מתבקש זה לא, אפשר תמיד להמשיך במסלול של שחקן. שחקן הוא מבצע ויצירה. דווקא בעולם של היום הרבה יותר קשה כי החברה נהיית יותר ויותר מסחרית וצרכנית, למכור משהו שאינו באמת נצרך זה דבר קשה, אנשים פחות מזהים ברוח, אומנות ותרבות משהו שהם באמת זקוקים לו, כמו לחם, חמאה ואופנה. כבר בשלבים הראשונים מלמדים את השחקן להיות שחקן יוצר, כדי להיות הרבה יותר עצמאי. אצלי הייתה דרך שהפתיעה אותי, אני יותר פורחת כשאני משחקת, נקודה יותר פנימית שלי, זה המנוע שלי. הכתיבה והבימוי נובע מצורך כנראה שהיה קיים בי, כשאני רואה את הדברים אחרת. הבמאי והשחקן זה שתי מחלקות בנפש. בין להיות בקבלה ובין להיות בנתינה ומוביל".
יוכי ברנדס לא תמיד מדוברת באזורים תורניים
ההצגה, בכיכובו של מוריס כהן, מבוססת על רב המכר "אדל" של יוכי ברנדס. "אדל' היא מעין ביוגרפיה עכשווית של הדמות החידתית – ר' ישראל הבעל שם טוב, דרך נקודת מבטה של בתו, אדל. היצירה הבימתית חושפת מסע אישי השזור בשאיפה לדבקות וגאולה עצמית. דרך הקשר המיוחד בין אדל לאביה, המתח שבין קהילה ומסורת לבין החיפוש אחר החיבור האישי והקרוב בין הפרט לאלוהים.
בוא נדבר על היצירה העכשווית, "אדל", הספר של יוכי ברנדס, מה גורם לך לבחור דווקא בו לעבד אותו ולביים?
"ישבתי בשיעור והמרצה התחיל לדבר עליו. לא יצא לי לפני כן לקרוא בכלל ספרים של יוכי, לא הכרתי את הכתיבה שלה מבפנים. אבל הוא דיבר על כך שיוכי עשתה מחקר מאוד מעמיק, הופתעתי כי הכתיבה של יוכי לא תמיד מדוברת באזורים תורניים. זה היה שיעור שנערך בשבת על חסידות, מאוד הסתקרנתי פתאום מהנאמר אז הלכתי לסטימצקי, לקחתי את הספר ואני רואה הקדשה של יוכי ברנדס בכתב יד, אמרתי: 'אוקי, זה סימן'. באמת נבלעתי בתוכו, בליל שבת השעון שבת נכבה ואני יושבת ליד השירותים ולא מפסיקה להמשיך לקרוא".
תירוש ישבה במשך כל השבת וקראה את הספר, "מאוד ריגש וטלטל אותי שדמות שהיא מיתוס בשבילי, 'הבעל שם טוב', פתאום הפכה בשבילי לדמות שהתאהבתי בה. איך דמות שהיא טייטיל יכולה להפוך לבשר ודם".
"פניתי ליוכי והיא משכמה ומעלה, בנדיבות, היא ממש פלא. לפעמיים היחסים בין סופר ומעבד יכולים להיות מורכבים. היא לא הייתה שותפה כי לא היה לה את הזמן והפניות אבל היא ממש אמרה שהיא נותנת לי את זה". נפגשנו לפני איזה שבועיים והיא אמרה: 'הרגשתי שאת שייכת לחומר'. הייתי במתח שהיא תבוא ותראה את התוצר ובאמת זה היה מאוד מרגש".
יוכי מביאה את עולם הביטוי שלה, ויש לפעמיים על כך ביקורות, שהיא עושה מעין הפשטה לגיבורי התנ"ך. איך את מגיבה לזה?
אחרי שעברתי את המסע הזה בתיאטרון, ליצור את המחזה כשהבעל שם טוב הפכה לממש דמות חיה בחיים שלי, ואני לא חושבת שזה היה יכול לקרות אילולא האפשרות לראות אותו גם על חולשותיו, הצלחותיו והאנושיות שבו. אני רואה את זה גם בחינוך היום. אני רוצה שהיום יכירו ויתקרבו לאותם דמויות. היום אומרים אברהם כדמות ואוו, אני רוצה שיהיה להם קשר, הזדהות וחיבור".
"הרגשתי תחושה מטלטלת על רבי עקיבא, ממש בכיתי על מותו. השאלה מי אמר שזו המציאות? חז"ל בגובה העיניים? זו שאלה אחרת". מייסדת "התיאו-טרון" מסבירה את עצמה, "מה זה הגובה בעיניים הזה? אם אדם מחובר באמת לאיזו אמת פנימית שרוצה קשר ולא מחפשת פרובוקציה, אלא חיבור ומשמעות בחיים. אותם דמויות אני רוצה שהם יהיו משמעותיות עבורי. המושג הזה בגובה העיניים, לוקח את הגובה האדיר הזה למקום נגיש, אני לא יכולה לחיות בעולם אחר. אם הוא נשאר באולימפוס שאין לי גישה אליו אין לו השפעה עלי".
מתוך ההצגה "אדל" צילום: יעל אילן
תירוש לא חוסכת ביקורת על החינוך בציבור הדתי, "אני חושבת שהציבור הדתי מקבל הרבה סתירות לחי לאחרונה, על מה קורה שאנחנו שמים איזו דמות באולימפוס רוחני, ולא מוכנים לראות שאולי גם לה יש חולשות. זה מעביר הרבה אחריות, ואולי זה הפחד של מחנכים שבאים ואומרים: 'לא לא לא, זה תנ"ך בגובה העיניים'".
"יש פחד מלתת לילד את האחריות והעצמאות ואני מרגישה שזו האחריות שלנו כמחנכים להאמין באדם. להבין שצריך לכוון את האדם לחיבור, לראות את אותו דמות קדושה דרך פילטר שמאפשר לי להזדהות איתו, לראות את הנפילות שלו, איך מתוך הנפילות שלו הוא קם. דווקא אדם כמו הבעל שם טוב שלימד אותנו קבלה עצמית".
תירוש בסיום השיחה מבקשת להוסיף נקודה חשובה, "אני רוצה להוסיף שאני חושבת שלצעירים בעולם הדתי ההליכה לתיאטרון היא קצת זרה. בוא להתבונן בחוויה הזאת, מה התיאטרון מאפשר שהמסך לא מאפשר לי. יכולה להבין שיש דברים נפלאים בקולונוע וסדרות טלוויזיה, אבל יש משהו בתיאטרון שנותן מפגש אחר. אני מזמינה צעירים מהציבור הדתי לבוא ולטעום, אני חושבת שכילדים לא מאוד חינכו אותנו על ברכי החוויה הזאת".