זה כבר היה מנהג קבוע אצלנו- בכל מסיבת סיום של הגן, כשהבוגרים עוברים בסך, הגננת לוחצת על הטייפ ולקול צלילי "עוד תראה עוד תראה כמה טוב יהיה בשנה בשנה הבאה" היינו מסתדרים ברכבת ומנופפים בתעודות שתמיד העידו על טוב לבנו, מחייכים למצלמות של ההורים, ומקבלים נשיקה וברכת הצלחה בכיתה א' מהגננת. חייכנו כי ידענו שבאמת יהיה לנו טוב.
משהו בילדותיות הפשוטה הזו, השמחה, היה טבוע עמוק בשיריו של אהוד מנור. לא שהאיש לא ידע עצב, רק על אחיו הצעיר יהודה אפשר לבכות במשך יום זכרון שלם, ובכל זאת- פזמונאות זה מקצוע נעדר ציניות, חף מכל מרירות כלשהי, ובעיקר- מעודד.
מעודד כי ידענו שיהיה מי שיכתוב בשבילנו בין אם נצטרך ובין אם לאו. מעודד מפני שאי אפשר באמת להכניס בשני-בתים-פזמון-בחרוזים מילות נאצה לארץ, לאדם, ולתקווה באשר היא. מעודד מפני שכשהרגש לא מגיע, האזנה לשירים כמו "ימי בנימינה" או "ברית עולם" מזמנים אותו בעל כורחו. מעודד מפני שכשילדת-טרום-כיתה-א' שומעת את הגננת שרה שבשנה הבאה נפרוש כפות ידיים מול האור הניגר הלבן, וגם אם אותה ילדה לא יודעת עדיין מה זה בדיוק 'ניגר', זה עדיין מאוד משמח, לדעת שמהגן הבטוח הזה את הולכת אל מקום טוב יותר, אל שנה טובה יותר.
כל כך הרבה שירים כתב אהוד מנור, נדמה שהקיף את כל קורות העולם ועדיין לא כתב לנו מספיק. בשנים החולפות נפטרו, כדרך כל האדם, כמה מהמשפיעים בתולדות הזמר והתרבות הישראליים. נפטרו כדרך כל אדם, אומנם, כלומר- מקרה, או לא מקרה, בסוף כולם מתים. העניין הוא שכרגע אין תחליף. לא מצאתי, וחנויות המוזיקה עדותיי שחיפשתי, עוד אנשים שיכתבו שירים מתוקים כל כך לילדים בשנתם השישית, שכל מה שמעסיק אותם הוא האם אימא תשים להם הפתעה בלילה מתחת לכרית אחרי שתיפול להם השן הראשונה. עולם המוזיקה כיום לא מתאים לילדים כיוון שהכאב הפך להיות הסמל המסחרי שלו. אתה לא מוכר אם אתה לא מספר איך היא עזבה אותך וכמה רע לך והעולם הזה מסריח. זו לא מוזיקה שהייתי רוצה לגדול איתה ולגלות איתה את העולם. וגם המוזיקה הנעשית במכוון לילדים נראית לפעמים כמזלזלת באינטיליגנציה הגבוהה שלהם. אין צורך לשבש מילים, ילדים יכולים ליהנות יפה מאוד גם ממילים כמו "ניגר". אז אימא תשב איתם ותסביר להם, ובכל זאת הם ייהנו יותר, ומה שבטוח- הם ישכחו לאט יותר, אם בכלל.
המשוררים, המוזיקאים, הפזמונאים שלנו בעולם התפר שבין ילדות לבגרות ידעו לבנות בשבילנו את העולם. ללכת איתנו יד ביד וללמד אותנו את הדברים הקשים בדרך הקלה. רק כשבגרנו שמענו, באותה עדינות ובאותו חוסר ציניות, על אחיו הצעיר יהודה, ועל מלחמות וכאב.
התמונה המחוייכת של אהוד מנור נשקפת עכשיו מכל עיתון, מכל אתר, והיא נראית לי מאוד מאוד מוכרת. לא הכרתי את אהוד מנור באופן אישי, אבל אהבתי את שיריו ואת הלך רוחו עד כדי הרגשת אובדן דוקרנית ברגע שנודע לי שמת.
בסוף מסיבת הסיום יצאנו אל הדשא הגדול עם בלוני ההליום הלבנים שקיבלנו, ולאט לאט הפרחנו אותם אל השמיים. רוחות של סוף קיץ החזירו אותנו, בסופו של יום, הביתה, ונשאר רק זיכרון מתוק והתחלה חדשה. לא הכרנו אז את אהוד מנור באופן אישי. גם הוא לא הכיר אותנו, אבל הרגשנו שאהב.
אהוד מנור, 1941-2005, יהי זכרו ברוך.