אתה רוצה כל כך לתת
אבל יודע רק לקחת
אתה חושש מפני הצל שעל הקיר
אתה הולך ומסתגר
כאשר אני נפתחת
אתה מרבה דברים אך לא תשיר
אל תתנצל. אל תתנצל שוב
וזה הכל מוכר כל כך
לך ולי מוכר עד פחד
סיפור בלי התחלה ואמצע
רק עם סוף
סיפור רגיל על אהבה
ועל כמעט כמעט ביחד
כמעט נוגעים. כמעט קרובים (מאד).
כמעט טוב
אל תתנצל. אל תתנצל שוב
היכולת לתת
כששמעתי את השיר הזה בפעם הראשונה הוא גרם לי קצת חוסר נוחות. הפזמון החוזר והתקיף, הלקוח מתוך חיי זוגיות במשבר ("אל תתנצל! אל תתנצל שוב!"), עורר בי תחושה של חוסר אונים, תחושה שהשיר בעצם מדבר עלי. לא - אני לא נשוי ואין לי חברה, כך שאני לא כך יכול לדבר על זוגיות במשבר, אבל בכל זאת הרגשתי קרבה גדולה לדמות שבשיר: אדם שרוצה כל כך לתת ובעצם רק לוקח, אדם שמנסה להיות טוב וצדיק - אבל מרוב חששות ופחדים לא מסוגל להיפתח ולשיר, אדם שהדיבורים, ההתנצלויות והנחמדות שלו הורסים בסופו של דבר כל סיכוי לקשר אמיתי.
היכולת לתת באמת איננה פשוטה כלל. ישנם אנשים שהאנוכיות אצלם בולטת. בכל סיטואציה הם מנסים לראות מה הם יכולים להרוויח ואיך לא לצאת פראייר. כל קשר עם בן אדם נבחן אצלם במדד הכדאיות - "מה יוצא לי מזה".
"חי למען אחרים"
אך גם הקצה ההפוך, של הקרבה וחוסר אנוכיות, לא משקף תמיד נתינה אמיתית. ניתוח מעניין של דמות זו הוצע על ידי הפסיכולוג אריך פרום בספרו "אמנות האהבה":
"האדם הבלתי-אנוכיי אינו רוצה בשום דבר למען עצמו. הוא "חי רק למען אחרים", גאה על שאינו מייחס לעצמו מעלת-חשיבות. הוא נבוך בראותו שעל אף אי-אנוכיותו אומלל הוא, ושקשריו עם הקרובים לו ביותר אינם קשרים המניחים את הדעת. המחקר האנליטי מוכיח שאי-אנוכיותו איננה משהו שמחוץ לשאר הסימפטומים שלו, אלא אחד מהם, בעצם, לא אחד - החשוב שבהם, שהוא משותק... לאהוב או להנות מכל דבר, שהוא רווי שנאה לחיים, ושמתחת למסווה אי-האנוכיות מסתתרת אגוצנטריות דקה אך לא פחות מכן עצומה..." (עמ' 61).
היכולת לתת מתחילה ביכולת לתת לעצמך. לתת לעצמך פירושו להיות איכפתי לעצמך כבן אדם: "ואהבת לרעך - כמוך". אדם שאיכפת לו מעצמו איכפת לו גם מאחרים, אדם שלא איכפת לו מאחרים - גם את עצמו אין הוא אוהב. הוא בעצם אומלל ובהול לתפוס כל הנאה ורווח מאחר וחייו אומללים.
הרבי מפיאסצ'נה הסביר שהשורש של האנוכיות הוא הבדידות. הוא לימד אותנו שהפיתרון לאנוכיות אינו הקרבה אישית אינסופית, אלא יצירת חברה של נתינה ואיכפתיות הדדית, כפי שהוא מסביר בצורה יפהפיה:
"איתא מהבעל שם טוב ז"ל על הפסוק 'אנוכי עומד בין ה' וביניכם' - שהאנוכיות שמרגיש האדם בקרבו, דואג ורודף רק צרכי עצמו, זהו עומד ומפסיק בין ה' וביניכם... אבל לבטל את האנוכיות של האדם רק באהבת חברים יכולים, ולא כשהוא איש נפרד לעצמו... שמה שהאיש מרגיש כל כך אנוכיות בעצמו עד שבכל חושיו שקוע לדאוג לעצמו, זאת היא מין התחזקות פנימית. כיון שנפשו בפנימיותה רואה איך כל בני האדם דואגים רק לעצמם, מרגשת היא את עצמה יחידה וגלמודה בעולם, ומי ידאג למענה, לכן היא עומדת על נפשה ומתחזקת לדאוג בשביל עצמותה, עד שלאט לאט מתפתח ומתחזק בקרבה מין עוקץ רע, אנוכיות, רק בשבילי, אני ואפסי עוד...לכן, העצה להמעיט ולגרש את האנוכיות מלב האדם ולא יתרחק על ידי זה מה', היא שיתקשרו עובדי ה' ומטהרי הנפש יחד באהבת חברים וידאגו כל אחד לזולתו כמו לעצמו... וממילא כל אחד מהם לא יראה את עצמו בפנימיות נפשו לגלמוד בעולם ויקל לו לשרש את האנוכיות מקרבו" (צו וזירוז מה).
מתנת הנתינה וסוד הצמצום
אחת המתנות היפות שיש בידינו לתת למישהו היא היכולת לתת. יש מתנה אחת שכל אדם בעולם מסוגל לתת - את האפשרות לתת בחזרה. קשר בין אנשים נוצר על ידי נתינה הדדית, בה כל אחד הוא לפעמים בצד הנותן - ולפעמים בצד המקבל. לא מדובר במשא ומתן של סחר-מכר: הקשר אינו מחושב למחיר של "כמה נתתי וכמה אני מקבל". אהבה והאיכפתיות ההדדית יוצרים מעצמם תהליך עדין של נתינה הדדית.
תורת הסוד מספרת כי הקב"ה ברא את העולם מתוך רצון לתת ושנתינה זו נעשתה על ידי צמצום - על ידי שהוא צמצם את עצמו הוא נתן לנו מקום. הקב"ה נתן לאדם עולם וחיים עצמאיים, והוא נתן לו את היכולת לתת לו בחזרה. האדם מסוגל לתת לקב"ה מקום בעולם שלו, ולרקום איתו מערכת יחסים של נתינה הדדית. בבקשותיו של האדם בתפילה האדם לא רק דואג לעצמו, הוא גם מפנה מקום לקב"ה בחייו ונותן לו למלאות את חסרונו. מדובר במעגל עדין ואינסופי שדורש הרבה עבודה - כמו כל מערכת יחסים. האדם עלול להפוך את היחסים לכלי אנוכי שמיועד לספק אותו, או לחילופין הוא עשוי להחטיא ולהגיע לקצה השני - חיי מסכנות והקרבה שבסיסם אינו שונה בהרבה.
השיר הבא מציג את המתח הזה בצורה טובה, ומוכר, אני חושב, לכולם:
"לתת את הנשמה ואת הלב
לתת, לתת כשאתה אוהב
ואיך מוצאים את ההבדל
שבין לקחת ולקבל
עוד תלמד לתת לתת".