החל ממוצ"ש הקרוב מתחילים לרוץ בהקרנות מקומיות שלושה מסרטי הבוגרים של המחזור האחרון בבית הספר לקולנוע "מעלה". לפני כחודש התקיים בת"א מפגש מעניין של סרטי סטודנטים מ"מעלה" ואוניברסיטת תל-אביב, והפגיש יחד - וגם אלו מול אלו - סרטים משנים עברו.
מפגש כזה, בעיקרו, הוא מתכון מנצח – לוקחים סטודנטים, שבחלון הגיל הזה - דקה אחרי תום הנאיביות ורגע לפני עול אחזקת משפחה, פנויים לעסוק בנושאים חברתיים, משני מקומות רחוקים תרבותית ומפגישים ביניהם: אוניברסיטת ת"א שאוהבת להצטייר כמעוז החילוניות, ובית הספר הדתי לקולנוע "מעלה". שיאו של המפגש הוא דיון בהשתתפות היוצרים.
הרעיון של ערב בין תרבותי ביצירה אומנותית הוא רעיון מוצלח כל כך, שהצטערתי שלא אני הגיתי אותו.
במהלך הערב הוקרנו שישה סרטים - מבית ספר "מעלה" הוצגו: "חפצי באוויר", שמלווה שדרנית רדיו העומדת להציע נישואים לחבר שלה בשידור חי. במשך הסרט מוצג סיפורם של שתיים ממאזינותיה הקבועות של חפצי, וכך נשזרים יחד שלושה סיפורי אהבה - אחד מתחיל, שני מתגבר, ושלישי מסתיים. השני הוא "קצת אחרת", סרטה של רחלי גדות שהוקרן במרתונים קודמים של מעלה, ומציג את סיפור שידוכם של זוג חרדי ששניהם "קצת אחרים". אולם בעוד השוני בבחור הוא מום חיצוני בולט לעין, אצל הבחורה השוני הוא פנימי - בהתנהגותה ובהסתגלותה לנורמות הנהוגות בסביבתה. רבות נכתב על העיסוק המאסיבי, שלא לומר אובססיבי של בוגרי "מעלה" בכל מה שקשור ב"בינו ובינה", אבל השוואה פנימית בין הסרטים מעלה ניואנסים עדינים - אמנם גם חפצי וגם חוה (גיבורת "קצת אחרת") מחפשות בעל, אך ההבדל ביניהן הוא שחפצי רוקמת מערכת יחסים שוויונית ועצמאית עד כדי כך שהיא הנוקטת בהצעת הנישואים (שבאופן מסורתי שמור לגבר), לעומת חוה הנפגשת עם בחור שבחרו לה הוריה בתיווך שדכנית, באופן המסורתי ביותר.
הסרט השלישי מבית היוצר של "מעלה", שהיה לדעתי גם הטוב מבין השישה, הוא "תפילה זכה", סרטה הרגיש של שרה ב"ק, המשמשת כיום ככתבת בחברת החדשות של ערוץ שתיים, ומספר את סיפורו של בית כנסת במושב מקשיש אשר מתקשה לאסוף מניין לקראת יום כיפור, והאפשרות היחידה שעומדת בפני גבאי בית הכנסת היא לצרף את בנו המפגר להשלים את המניין. לכאורה סרט דל בעלילה - אבל התוצאה מענגת באיכותה.
מטעם אוניברסיטת ת"א הוקרנו "במרחק נגיעה", מאת הבמאי יואב לוסטינג העוסק בהתלבטויותו של צעיר דתי המזגזג בין העולם הדתי והחילוני. לשני העולמות יש חלק בו, אך בגלל הדיאלקטיקה בחייו, אין לו עצמו חלק באף אחד מהם. סרט כזה יכול ליצור רק בחור דתי באוניברסיטת ת"א - מצד אחד הסרט עמוס ניואנסים דקים שרק מי ששותף לחוויות הללו יוכל להבין אך מצד שני החלוקה לדתיים חילוניים על רקע מיני היא גסה - הן מחשבתית והן בביצוע. על רקע סרט זה בולטת העובדה עד כמה העיסוק בזוגיות בסרטי "מעלה" הוא עדין ומורכב. מסתבר שאילוצי צניעות גורמים ליוצרים למצוא דרכים יצירתיות להביע אהבה. "ביקור חולים" של הבמאית מאיה דרייפוס, מספר את סיפורה של מיכל, צעירה הקוטעת את טיולה בהודו וחוזרת ארצה כדי לסייע לאמה לטפל בסבתא החולה. המפגש המרגש הופך עד מהרה לסיוט כשמיכל מגלה שמחלתה של הסבתא רצינית מששיערה, ומהאישה האהובה נותרה אישה זרה ומפחידה, שלא מזהה או מתקשרת עם משפחתה ועסוקה בלמרר את חיי החולים והצוות הרפואי. במשך הסרט משורטטים בפני הצופה דפוסים משפחתיים המשתלשלים בין שלושת הדורות בצידה הנשי של המשפחה. הסרט האחרון שהוקרן היה סרטו של גיא דימנשטיין, "ביאת המשיח" סרט קצר והזוי על מחסום נידח שאליו מתנקזים בעשרים דקות אדם הטוען שהוא משיח ישראל, ארבעה אמריקאיים המפגינים נגד הכיבוש, שלושה מתנחלים קיצונים עם עוזי ודובון, שני חיילים ומחבל אחד. ניתן לצפות שהמפגש בין כל הדמויות יוצר בלגן.
רוב הסרטים עסקו בניפוץ סטיגמות - "קצת אחרת" עוסק ברתיעה מנכים; "תפילה זכה" מציג דילמות חשובות הקשורות למפגר; "במרחק נגיעה" מנסה להעמיק את דמותו של אדם דתי; ו"ביקור חולים" מציג את גיל הזהב על צדדיו הפחות אסתטיים.
עודני מתחבטת למה התכוון מי שנתן לערב את שמו "ירושלים- תל אביב בקולנוע". האם זה השם התקין פוליטית לדתיים חילונים? האם הכוונה למפגש בין השמרנות לליברליות? או שמא אין כאן משמעויות נסתרות? אני מאמינה שגם להוגי הערב ולמשתתפים בו אין תשובה המניחה את הדעת. כשמנחה הפאנל הקצר שהתקיים אחרי ההקרנה שאל את אחד היוצרים מה לדעתו ההבדל בין היצירות, ענה היוצר שלדעתו אין הבדל "חוץ מנושאי הסרטים ואופן הטיפול בינהם". אני לעומת זאת משמיטה את חלקו הראשון של המשפט - בערב זה ראיתי נושאים מעניינים מטופלים באופן רדוד ונושאים נידחים מוצגים באופן מופלא. כנראה שבאמת אין הבדל, מלבד כמובן - אם אתה יודע לעשות סרט או לא.