דממה דקה/ אהוד בנאי

השיר

זה בא פתאום בשעה של לא לילה ולא יום

שאף אחד עוד לא היה ממש מוכן

זה עבר בכל התדרים בכל הערוצים

מהכביש המהיר לכל בית בעיר

אף אחד לא ידע מה זה ועל מה זה

לא, אף אחד אף פעם עוד לא שמע דבר כזה

דממה דקה.

זה תפס את ראש הממשלה באמצע הגילוח

הוא רץ לטלפון אבל שמע את זה גם שם

זה נכנס בשידור חי לתוכניות האירוח

וזה השתיק שם את כולם

אף אחד לא ידע מה זה ועל מה זה

אף אחד אף פעם עוד לא שמע דבר כזה

דממה דקה.

זה בא פתאום בשעה של לא לילה לא יום

קרה במציאות אבל הרגיש חלום

וכל איש לבדו אז עמד על עמדו

ושמע את זה בא מתוכו.

דממה דקה.

מה שהיה הוא שיהיה.

מה שהיה הוא שיהיה.

דממה דקה

אליהו יורד מהר הכרמל, ורק הרגע הסתיים אחד הניסים היותר גדולים שארעו בזמן האחרון. הוא מתבשר שאיזבל רוצה להרגו, ובעקבות כך הוא מחליט לברוח לעבר הר הא-לוקים לחֹרב, שם הוא זוכה להתגלות.

"ויאמר צא ועמדת בהר לפני ה' והנה ה' עובר:

ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים לפני ה' -

לא ברוח ה',

ואחר הרוח רעש -

לא ברעש ה,'

ואחר הרעש אש -

לא באש ה',

ואחר האש - קול דממה דקה..." (מלכים א' י"ט, יא-יב).

אליהו זוכה להתגלות לא מתוך קולות, ברקים ורעמים, אלא דווקא מתוך השקט, מתוך הדממה.

אהוד בנאי כותב שזה מגיע בשעה של "לא לילה ולא יום". כל היום וכל הלילה אנחנו עסוקים במשהו, ואין זמן שבו אנחנו באמת יכולים למצוא שקט. קרוב לוודאי שיצא לכם פעם להיתקל במקרה שיושבים החבר'ה ביחד ועולה השאלה "מה עושים הערב?" - הרי ברור שצריך לעשות משהו, והשאלה היא רק מה נעשה.

בשעה שהיא לא לילה ולא יום, כלומר בשעה שבה אנו מוצאים רגע של שקט, רגע של רגיעה מכל המהירות והמרוץ של העולם הזה - ברגע כזה אנו שומעים דממה דקה. ברגע כזה אנחנו אולי יכולים להיות טיפה יותר מוכשרים ומוכנים לקבל את קול ה'.

כדי לשמוע את קול ה' אנחנו צריכים לעשות משהו מאוד פשוט - להקשיב. קול ה' הולך וקורא לנו פעמים רבות, וכל שאנו צריכים זה להיות מעט בשקט - ולשמוע.

דיבור בשתיקה

ר' נחמן מברסלב הרחיב את העיקרון של השתיקה. מעבר לדבר פסיבי שגורם לנו לשמוע את קול ה', מוסיף לנו ר' נחמן משהו מעניין נוסף:

"דע, שיכולין לצעוק בקול דממה דקה בצעקה גדולה מאד ולא ישמע שום אדם כלל, כי אינו מוציא שום קול כלל, רק הצעקה היא בקול דממה דקה וזה יוכל כל אדם..." (שיחות הר"ן ט"ז.)

אם נחזור לרגע לשיר, הרי שהשיר בעצמו מחולק לשתיים. בחלק הראשון הוא מתאר את ההפתעה שאוחזת באנשים שונים, מראש הממשלה ועד תוכניות האירוח, הפתעה עת הדממה משתלטת על הכל (ועל הקול). בחלק האחרון, כל איש לבדו עומד על עמדו ושומע את הקול בא מתוכו.

ר' נחמן אומר שחוץ מזה שאנחנו יכולים להקשיב בקול דממה דקה, אנחנו גם יכולים לדבר בקול דממה דקה.

לפעמים, כאשר אנחנו עומדים אחד מול השני, אנחנו מנסים לדבר, אבל אנחנו מגלים שכל מה שחשבנו וכל מה שהכנו מראש - הכל יוצא מהפה בצורה עקומה ולא נכונה. אנחנו מגלים שהדיבור לא תמיד משקף את מה שאנחנו רוצים להגיד.

ר' נחמן מציע לנו שבמקום לנסות למצוא את המילים הנכונות, אולי פשוט נשב וננסה לדבר מתוך דממה דקה. ננסה להעביר את הרעיונות בשתיקה במקום בדיבור וניתן לשתיקה למלא את חלל האוויר - לא שתיקה מעיקה או מביכה כזו, שאנחנו לא יודעים מה לעשות אחריה, אלא שתיקה רבת משמעות.

שתיקה שאומרת הכל.

האומץ לשתוק

ולפעמים, כך אומר ר' נחמן, לפעמים הצעקה הכי גדולה מגיעה מתוך השתיקה. לפעמים, כמו בשיר של אהוד בנאי, כל אחד שומע את השתיקה הזו באה מתוכו, ממקום עמוק ופנימי, וממקום כזה השתיקה באה וצועקת ובוקעת עולמות, רקיעים ואנשים[1].

אמנם, אצל כל אחד מאיתנו ישנו קול ספקני הטוען שמעשית אין מישהו שניתן בעצם לשתוק איתו - הוא הרי לא יבין מה אני רוצה ורק יצחק עלי. אבל, אחרי שהקול הזה יעלם או ייחלש, האם נוכל לעמוד בכנות ולשאול את עצמנו האמנם יש בנו מספיק אומץ לשתוק עם מישהו אחר?

[1] המעוניינים להרחיב בתורת השתיקה אצל ר"נ מוזמנים לעיין בליקוטי מוהר"ן קמא תורה ס"ד. אמנם, תורה זו איננה פשוטה כלל ועיקר, אך מדובר בה רבות על השתיקה כמשהו אקטיבי ולא רק כמשהו מביך שקיים בין דיבור לדיבור. דרך השיר של אהוד בנאי ניסינו לגעת רק בנקודה מתורת השתיקה של ר' נחמן, ויש עוד הרבה מקום להאריך.