לפני כחודש, פוצץ בנצי גופשטיין, וכמה פעילים של ארגון להב"ה, מופע מוסיקלי בבניין כלל בירושלים, בו נטלו חלק מספר מקהלות כולל המקהלה הארמנית. גופשטיין כנראה לא ציפה למצוא שם אמנית ואוצרת יהודייה, דתיה ובוגרת ההתיישבות, שהיא במקרה גם כלתו של ח"כ מוטי יוגב מהבית היהודי.
מדובר היה באירוע מוסיקלי, שאצרה שלוסברג־יוגב ושהיה אמור היה להיות מופע הנעילה של פסטיבל האמנות "מנופים" ושיאו של תחקיר בן חצי שנה שבמהלכו גילתה עשרות מקהלות של קהילות שונות הפועלות ברחבי ירושלים. אירוע המקהלות שפוצץ ע"י ארגון להב"ה, עמד בשיאו של בחינת הקשר בין היהדות הדתית לנצרות, אותו בחנה יהודית זמן רב. "האמנות נותנת לי חופש לעשות דברים גדולים מאוד שאחרת לא הייתי עושה אותם", היא אמרה ל'כלכליסט' והוסיפה: "התמודדתי עם הטאבו הזה ברמה האישית, ודי נמנעתי מהסוגיה הפוליטית, אבל בנצי גופשטיין הביא את זה לפרצוף".
כשכמה עוברי אורח שמו לב להתקהלותם של 130 זמרים וזמרות, מחמש מקהלות ירושלמיות, והתמקמותם ברחבי המרכז המסחרי של בניין כלל בעיר, הם החלו למחות על מה שנראה להם כמפגן מיסיונרי והזעיקו למקום את בנצי גופשטיין וכמה פעילים נוספים. יש לציין כי בניין כלל, הוא בניין מסחרי בבעלות פרטית שחלק לא קטן ממנו שייך לקהילה האוונגליסטית, המקיימת שם את חיי הקהילה ומפעילה בין היתר, כנסייה, בית קפה ואולם אירועים. גופשטיין עוקב אחר פעילותם כבר שנים במסגרת המלחמה שלו במיסיונריות. "במסגרת המחאה הלגיטמית, ובינתיים מדובר במדינה דמוקרטית", אומר גופשטיין בשיחה עם "כלכליסט", "עמדנו שם ושרנו שירים. זה כנס שהתקיים במקום מיסיונרי, נכחו שם מיסיונרים פעילים מבניין כלל. הבעיה היא בלגיטימציה שנותנים למקום הזה".
"השיח מאוד מתלהם", אומרת שלוסברג־יוגב. "כשאתה עושה אירוע אמנות שמתבסס על ערכים של סובלנות ואהבת האחר מבלי להצהיר עליהם, אלא רק מתוך סקרנות ומחקר מעמיק, מתוך יופי והבנה של הדברים - אז הוא לא מעניין את התקשורת, וגם את עולם האמנות הוא פחות מעניין. מתי זה יותר מעניין? כשזה הופך להיות מפגן פוליטי. זה מעציב, כי אין יכולת להשמיע את הקול הפלורליסטי ללא הפגנה. כתבי העיתון באים כשיש התלהמות והפגנה ולא כשיש אירוע אמנותי איכותי. מה שמדכא הוא השרירותיות, זה עוול נוראי. גופשטיין גרם נזק לעבודה של חצי שנה שעשינו וגם פגע בשמי הטוב. אני רוצה לשוחח איתו בטלפון ולהוציא ממנו התנצלות פומבית". גופשטיין אכן אומר ש-"יהודית פנתה אליי לפני יום כיפור כדי שאבקש סליחה". לדבריו אם היא אכן לא ידעה על פעילותה של הקהילה האוונגליסטית במקום, "אז אני יכול לבקש סליחה אישית ממנה, אבל לא על עצם האירוע. הייתי עושה את זה שוב".
שלוסברג־יוגב גדלה ביישוב דולב, היא למדה אומנות וכיום מתגוררת במושב הרי ירושלים יחד עם בעלה ושלושת ילדיה. "בחרתי שלא לחיות בהתנחלויות היום. התודעה החלוצית, הפוליטית־הכללית, שכוננה אותן רחוקה היום מעולמי. אבל במובן של שייכות לנוף ההתנחלויות הן נופי ילדותי ואני קשורה אליהן מאוד", היא אומרת ומרחיבה על הפער האידיאולוגי שנוצר בינה לבין כור מחצבתה, "הביקורת הפוליטית שלי כלפי המקום שבו צמחתי היא על מחיקת הערבים מהנוף, גם אם במובן של הפנטזיה, של השאיפה שבעתיד הם לא יהיו. בעיניי זו הטעות הקיומית של התפיסה הדתית־לאומית: במקום להסתכל על המציאות, היא הסתכלה דרך חזון ארץ ישראל השלמה. זו גם טעות אסטרטגית, כי למעשה הדו־קיום עשוי להתקיים רק במקום שבו חיים יהודים וערבים זה לצד זה, ובאופן אבסורדי המתנחלים עשויים היו לכונן אותו, את מה שהשמאל כינה שלום. אני רואה הרבה צביעות והתייפייפות בתפיסה הקלאסית של השמאל". לטענתה, תפיסת עולמה כבר מזמן לא בדעת מיעוט אלא מנת חלקם של רבים מהמתיישבים, "יש היום גם לא מעט מתנחלים שמחזיקים בתפיסה דומה לשלי, אבל היא בשלבי התנסחות, ועוד אין לה שום ייצוג בשיח הציבורי. השיח הוא בין קצוות דיכוטומיים, בין בנט למרצ, שמשניהם אני רחוקה באופן שווה".