ביקורת קולנוע - האשמים

הבמאי השוודי-דני גוסטב מולר עושה בית ספר לכל יוצרי הקולנוע החושבים שסיפורי פשע ומתח חייבים להיות מלווים באקשן של מרדף מכוניות, יריות, מכות, פציעות מדממות, רעשי רקע עזים ואדרנלין מתפרץ. והוא עושה זאת בסרט הביכורים הדני: "האשמים" (מופץ על ידי סרטי נחשון), העולה השבוע על האקרנים בישראל. ללא ספק הישג המצדיק את העובדה שבימים אלה הסרט הוא אחד מ-9 המועמדים הסופיים לפרס האוסקר בנוסף לשלל פרסים בהם זכה בפסטיבלים שונים לקולנוע כולל פסטיבל סאנדנס היוקרתי.

במינימליזם מוחלט של שחקן יחיד, שכל העלילה מונחת על כתפיו, בשיח שקט ומאופק, "סקנדינבי" מאוד, בלי פעלולים, בלי קולות רקע, בלי מוסיקה, בתוך חדר אחד שיש בו שולחן, טלפון, אוזניות ועוד חבר גם כן טלפן משטרתי, המלווה את הגיבור ללא מילים, מצליח "האשמים" לרתק, למתוח, ליצור היפוך שלם של משמעויות באמצע העלילה, ולגרום לצופים לחשוב מחדש על מה שהתרחש, ולא אגיד יותר כדי לא לעשות ספוילר.  

אסגר הולם הוא קצין משטרה המשרת כמוקדן משטרתי שיום אחד עונה לשיחת חירום מאשה חטופה. כשהשיחה מתנתקת לפתע, מתחיל מרדף טלפוני אחרי האישה והחוטף. חמוש בטלפון בלבד, יוצא אסגר למרוץ נגד הזמן. קר רוח ומאופק בדיבור ובהתנהגות, חוץ מאשר רגעים ספורים בהם הוא מאבד את זה ומתפרץ, הוא מגלה בהדרגה זוועה גדולה בהרבה מאשר חטיפה בלבד.

שותפות להצלחת הסרט הן השחקנית הצעירה בתפקיד בתה בת השש של החטופה, והחטופה עצמה, שלא רואים את שתיהן אפילו לשנייה, והן משחקות רק באמצעות קולן, ומצליחות לעורר בצופים מגוון עשיר של רגשות חמלה, אהדה, מתח, דאגה, חרדה ולבסוף הפתעה מצמררת גדולה.

הבמאי מגלה שתמיד חשב שהחוויות החזקות ביותר בקולנוע הן לא אלה הנראות לעין הצופים, אלא אלה שהם מדמיינים. והוא אכן מוכיח זאת. הרעיון ל"האשמים" הוא מוסיף, עלה בו כשהאזין במקרה לשיחה במוקד חירום משטרתי שהגיעה מאישה שנחטפה. היא נסעה במכונית ודברה רק ברמזים, כי לצידה ישב החוטף שלה, והשיחה הפכה לכל כך מטרידה ומרתקת עד שהוא הצליח לדמיין את החטופה, המכונית שבה היא הייתה, הדרך בה היא נסעה, ואפילו את החוטף שישב לצידה.

"התחלתי לחשוב מה יקרה אם אשתמש ברעיון הזה של דמיון נפשי בסרט", אומר הולם, ואז החליט ליצור מותחן באמצעות דיבור של הגיבורים בלבד. תרומה מיוחדת לעלילה שהוא הוסיף כאן, הוא כאמור הטוויסט והמהפך לקראת הסוף, שגורם לצופים לחשב מסלול מחדש לגבי כל מה שהם חשבו שהם מבינים.

פגם יחיד אולי, שמצאתי תוך כדי צפייה, הן כמה דקות ארוכות שבהן המוקדן, בוהה מדי פעם בקיר מולו בתוך דממה מוחלטת (כאמור כמעט שאין שום מוסיקת רקע). ייתכן שאפשר היה לקצר בחמש עד עשר דקות את הרגעים האלה שבהם הכל קפוא. בכל מקרה, סרט שכדאי לראות.

לא לאלימות –

צניעות –

התנהגות ושפה –

ערכים –

שווה צפייה –

איכות קולנועית -