מה שהקורונה הרסה לי | פרידה מהספרייה

אין צורך בחודש מיוחד כדי לחגוג את קיומם של הסיפורים בעולם. כן יש צורך לחגוג את קיומן של הספריות הציבוריות, פלא של שקט ויצירה, שעם חלוף תהפוכות הקורונה שוב פותח את שעריו לכולם.

שמחה ברנס שמחה ברנס, חדשות כיפה 07/06/21 11:37 כז בסיון התשפא

מה שהקורונה הרסה לי | פרידה מהספרייה
צילום: ללא

מאז שהייתי ילדה אני הולכת לספריה. כל שבוע, בקבוע. בגרויות, פסיכומטרי, שירות, אוניברסיטה: שום דבר לא מנע ממני להתייצב בחמישי אחר הצוהריים או בשישי בוקר בקומה השלישית של הבניין העירוני, רצוי בבגדים הכי מוזנחים שלי, עם תיק גדול מבד ומחסור בתוכניות לשעות הקרובות. 

שום דבר, חוץ מהקורונה. המגפה, בחסדיה, לא פסחה גם על עולם הקריאה, והספריות הציבוריות נסגרו במהירות. בתום הסגר הראשון, כאשר היה ברור שאין נס באופק ושגרת החיים הולכת להשתנות, הספריות נפתחו. אבל תחת מגבלות: מדידת חום, הצהרת בריאות, מסכה, חיטוי ידיים ומסירת פרטים מלאים, למקרה של בידוד לא עלינו. כל ספר שהגיע מהשאלה נכנס לארגז והועבר לבידוד של שלושה ימים, אז בימים שחששנו ממשטחים. הנחיה נוספת הייתה לצאת מהמקום בתוך רבע שעה בלבד, אבל גם בלי זה, אנשים מיהרו לצאת. אף אחד לא רוצה לקבל הודעת שב"כ רק כי הוא התעכב יותר מדי ליד מדף ספרות מתורגמת באות נ'. 

התחלואה ירדה ועלתה. עם כניסת הסגר השני לתוקף, הספריות נסגרו שוב. הפעם, עם טוויסט קטן. אפשר לשאול ספרים, אבל בשיטת טייק אווי. כלומר, מזמינים ספרים מראש באמצעות האתר, קובעים תאריך ושעה, ומגיעים לאסוף את השקית. השיטה הזו עבדה עד תום הסגר השלישי, ואז חזרנו למדידת חום והצהרת בריאות בכניסה. בספריה הלאומית, מוסד האם, המקום שאוצר על פי חוק עותק אחד לפחות מכל ספר מודפס שיצא באופן מסחרי במדינת ישראל, מבקרים נאלצו להזמין תור מראש. עם הסרת כלל מגבלות הקורונה בשבוע שעבר, הכניסה לספריות הציבוריות הפכה להיות חופשית, למעט מסכה, ומי יודע, אולי בשבועיים הקרובים גם זה יעלם. 

ספרים זה דבר נהדר, באמת. אין צורך בחודש או שבוע או אפילו מבצע מטורף בהוצאות הנבחרות כדי לחגוג את קיומם של סיפורים בעולם. אבל כן יש צורך לחגוג את קיומן של הספריות. הספרייה הציבורית גדולה מחווית הקריאה, ומקיימת בתוכה פלא נוסף, שלא בהכרח קשור לדפדוף בדפים. חלק נכבד ממבקרי המוסד הקדוש הזה לא מגיעים רק בגלל הספרים. ספרים יש בכל מקום, בחנויות יד שניה ובתחנות הרכבת. הספרייה הציבורית משמשת אי של שקט ופעילות בו זמנית, ומייצרת קהילתיות לכולם. סטודנטים מול לפטופ, קשישות מרכלות על רומן רומנטי, מבוגרים קוראים עיתון, שעת סיפור, פעוטות עוקבים בעיניים סקרניות אחר תאטרון בובות. קירות בצבעי פסטל רכים וכורסאות נוחות. כל הדברים האלה נעלמו בקורונה, והספרים שלקחנו הביתה לא באמת היוו תחליף. אבל התרגלנו. גם ספרים חדשים הודפסו בקושי, והקוראים הסתפקו במה שכבר קראו בעבר, כל מה שיזכיר להם את המקום הצלול הזה. 

צלקות רבות יש למגיפה הסינית שנפלה עלינו בחורף שעבר. מתים, מחלימים, מפוטרים. יש אנשים שחייהם השתנו לנצח, יש אנשים שחייהם הוסטו מהמסלול ומי יודע מה יהיה עליהם. בשבילי, מעבר לתופעות פוסט קורונה מוכרות כמו חיטוי ידיים ורתיעה מאנשים מתעטשים, הקורונה גם חיסלה הרגל של שנים. הספרייה לא נכנסת ללו"ז השבועי הקבוע שלי, והקריאה, בכלל, הפכה להיות קשה יותר ונדירה יותר. חודש הספר העברי מציע שלל פעילויות, סיורים ומפגשים עם סופרים. כל מה שרק אפשר כדי לחגוג עם הספרים. אני אסתפק בביקור בספרייה הקבועה שלי.