שבת הגדול

מתוך ספר התודעה:
שבת הסמוכה לפסח נקראת 'שבת הגדול' מטעמים רבים ושונים שנזכירם להלן. ונוהגים בה ישראל כמה וכמה מנהגים המיוחדים לשבת זו:
שבת הגדול הראשונה שהיתה להם לישראל, במצרים היתה ובעשירי בניסן היתה, חמשה ימים קודם גאולתם. ולשבת זו נצטוו ישראל מצוה ראשונה שנהגה לשעה בלבד ולא נהגה לדורות: בֶּעָשׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה - וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת, שֶׂה לַבָּיִת (שמות יב). מצוה זו להכין את השה לפסח ארבעה ימים קודם שחיטתו - נהגה רק בפסח מצרים, ואילו בפסח דורות אין מצוה מן התורה לקחת השה ארבעה ימים קודם. אף על פי כן, היו עושים כך, כדי לבקר את השה מן המומים:
ונסים גדולים נעשו להם לישראל באותה השבת, שבאותו היום לקחו כל אחד מישראל שה לפסחו וקשרו בכרעי המטה, והמצרים ראו את הדבר ושאלו: למה זה לכם? ובני ישראל השיבו: לשחטו לקרבן פסח כמצוַת ה' עלינו. והיו המצריים שניהם קהות על ששוחטים את אלהיהם ולא יכלו להגיד להם דבר. ועוד כמה נסים היו שם בענין הזה, לפיכך קורין לה: 'שבת הגדול' - על שם הנסים הגדולים:
כתוב ב'ספר הפרדס' המיוחס לרש"י ז"ל, וזו לשונו:
'שבת שלפני הפסח נהגו העם לקרותו 'שבת הגדול' ואינם יודעים למה, שהרי אינו גדול מכל שבתות השנה, אלא, לפי שניסן שבו יצאו ממצרים - חמשי בשבת היה, כדאמרינן בסדר עולם (פ"ה), ומקחו של פסח בעשור לחֹדש היה, בשבת שלפני הפסח* אמרו ישראל: הֵן נִזְבַּח אֶת תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם לְעֵינֵיהֶם וְלֹא יִסְקְלֻנוּ (שמות ח), אמר להם הקדוש ברוך הוא: עתה תראו הפלא אשר אעשה לכם. הלכו ולקחו איש איש את פסחו להיות להם למשמרת עד ארבעה עשר יום. כשראו כן המצרים, היו רוצים לקום ולנקום מהם, והיו מעיהן מחותכין, ובאש נדעכין, ונידונין ביסורים ובחליים רעים, ולא הזיקו לישראל. ועל שם שנעשו בו נסים לישראל וכו' נקרא שבת שלפני הפסח 'שבת הגדול'. מפי ר' אברהם נוחו עדן':
קודם שלקחו ישראל שה לבית אבות למשמרת עד זמן שחיטתו, כבר נודע למצרים על מכת בכורות שעתידה לבוא עליהם ולא ידעו באיזה יום תבוא, שפרשת עוֹד נֶגַע אֶחָד אָבִיא עַל פַּרְעֹה וְעַל מִצְרַיִם - בשביעי בניסן נאמרה. מששמעו המצרים שבכל בית בישראל נמצא שם שה קשור, היו הבכורות שלהם מתפחדים, אמרו, עכשו המכה ממשמשת ובאה עלינו, ובאו הבכורות של המצרים בבהלה בתוך בתי ישראל באותה שבת הגדול הראשון, לידע מה צפוי להם עתה:
וכמו שמובא בתוספות בשם המדרש: 'ועל כן קורין אותו 'שבת הגדול' לפי שנעשה בו נס גדול וכו' כדאמרינן במדרש: כשלקחו ישראל פסחיהן באותה שבת, נקבצו בכורות אומות העולם אצל ישראל ושאלום, למה היו עושין כך. אמרו להן: זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה', שיהרוג בכורי מצרים. הלכו אצל אבותיהם ואל פרעה לבקש ממנו שישַׁלחו את ישראל - ולא רצו פרעה ושריו* ועשו הבכורות מלחמה במצרים האחרים והרגו מהן הרבה, הדא הוא דכתיב (תהלים קלו): לְמַכֵּה מִצְרַיִם בִּבְכוֹרֵיהֶם - לומר, כי הבכורות הם המכים':
'וערבה' - הפטרה לשבת הגדול:
מנהג רוב הקהילות שמפטירין בשבת זו וְעָרְבָה לַה' מִנְחַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם וגו', שבסוף ספר מלאכי, בין שהיא בערב פסח ובין שהיא חלה קודם לכן:
וטעם הפטרה זו, משום שיש בה בשורת הגאולה, גאולת עולם שלעתיד. דוגמת בשורת הגאולה הראשונה שהיתה בשבת האחרונה קודם צאתם ממצרים:
עוד טעם, לפי שבפסח העולם נִדון על התבואה. ואמרו חכמים: בעוון ביטול מעשרות שמים נעצרין, והיוקר הווה, ובני אדם רצין אחר פרנסתם ואינם מגיעים, ומביא רעב של כליה וכו'. ואם נותנים מעשרותיהם - מתברכים, שנאמר (מלאכי ג): הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת, אָמַר ה' צְבָאוֹת, אִם לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי. ופסוקים אלה, מאותה הפטרה הם. ולפיכך מפטירין בה לפני הפסח להזהיר את העם על ענין המעשרות קודם גמר הדין על התבואה, שלא תלקה בעוון מעשרות:
לכך ראוי לרב הדורש בשבת הגדול שיעורר את העם על המצוה של תרומות ומעשרות ומתנות עניים, שיקבלו על עצמם לקימן, ותהא חשובה קבלתם כאילו כבר מעתה קיְּמו אותן בפועל, ויקוים בהם ביום הראשון של פסח בשעת הדין על התבואה, הכתוב:
וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי:
זכר לנס בשבת, ולא בעשור לחֹדש:
מה שתולים הנס בשבת דוקא, ולא עשו לו זכר בעשור לחֹדש, בין בשבת ובין בחול, וכמו שיום זה ומעשיו נזכר בתורה בשם עשור לחדש ולא נזכר בפֵרוש שיום שבת היה? - מפני שלא בא הנס אלא על שמירת השבת. שידעו מצרים שישראל שומרים את השבת ואין מתעסקים בבעלי חיים בשבת, וכשראום היום מתעסקים בטלאים וקושרים אותם לכרעי מיטותיהם בשבת, היו מתמיהים ובאו לשאול מה זה ועל מה זה, ועל ידי כן באו ישראל בסכנה והוזקקו לנס, משום ששבת היתה. לפיכך תלו את הנס בשבת ולא בעשור לחדש:
עוד בדרך צחות: שאלמלא שבת היתה לא הוזקקו לנס, וכשבאו המצרים ושאלום, מה טיבם של טלאים אלה, יכלו להסיחם לדבר אחר ולגנוב את לבבם, כדי שלא יבואו לידי סכנה. אלא כיון ששבת היתה ובשבת אין משנים, שכך אמרו חכמים, שאפילו עם הארץ, אימת שבת עליו ואינו משקר - נמצא שהשבת גרמה להם לבוא לידי סכנה ובגללה הוזקקו לנס:
עוד טעם, לפיכך קבעו זכר לנס רק בשבת, ולא בעשור לחדש, מפני שביום זה מתה מרים ונסתלקה הבאר, ונקבע ליום תענית צדיקים כשהוא חל ביום חול:
עוד טעמים ורמזים לשם 'שבת הגדול':