יחסי חילוניים דתיים

סוגית התקשורת בין דתיים לחילוניים היא באמת סוגיה בוערת. לא רק במישור הציבורי אלא גם במישור האישי, שכן כדבריך, סוף סוף נתקלים שני הצדדים זה בזה לא פעם גם שלא מרצון. דומני שהדבר הראשון שצריך להישמר מפניו, זה הנסיון "להחזיר אותם בתשובה" - קרי "להטיף ליהדות". ברוב רובם של המקרים זה רק מרגיז, יוצר אוירה של התנשאות ורק מחריף את קטביות העמדות.
נכון שבצד השני מחלחל הרבה ארס של דעות קדומות ושנאת הדת, אבל זה בהחלט לא אומר שכל חילוני שונא דתיים. לזה ברוך ה' לא הגענו ויש לקוות שגם לא נגיע. יתכן מאד שדווקא במפגשים האישיים האקראיים הללו אפשר לתרום משהו לצמצום הניכור והסגירות. מה שכן נכון הוא, שבעיני רוב החילונים, נראה דתי-חרדי בתור חיה מוזרה. לרובם אין כל מושג מה הוא חושב או מרגיש (אם בכלל) וכמעט אפשר לומר שהוא נדמה למין יצור מן החלל, שאינו מבין כלל את המציאות ולא מתחבר אליה, רק קשור לכל מיני חוקי פולחן עתיקים ולא מובנים לאיש, בטח גם לא לו עצמו.
את הבורות המבהילה הזו חייבים, ואפשר די בקלות, לשבור. צריך רק להבין שמי שמנסה להטיף לחזרה בתשובה רק מחזק, בדרך כלל, את דעתו של הצד השני, שמדובר כאן במין חיה מוזרה, שכל ענינה בעולם הוא רק אמונותיה.
לכן הצד שצריך להבליט אותו במיוחד במפגשים כאלו, הוא לדעתי דווקא הצד האנושי. גם בעצם הגישה, חיוך ומאור פנים ("הדתי הזה חייך אלי, אני לא מאמין"...)
סיוע במה שאפשר, אפילו בדברים קטנים ופעוטים, לעזור להרים עגלה לאוטובוס, לסחוב סל, ובודאי אם נכנסים לשיחה לגלות ענין אמיתי בשלומו ובטובתו של הזולת, ילדיו או עסקיו. דבר זה נגזר בפשטות מן המצוה "ואהבת לרעך כמוך" והיא אינה פוסחת על מי שבעוונותינו אינו יודע יהדות מהי.
התנהגות אנושית יכולה לשבור חומות ולסלק דעות קדומות לגבינו יותר מאלף דרשות חוצבות להבות.
מי שרואה אדם דתי שמדבר בנועם, מסביר פנים ומתענין בזולתו, עשוי להרהר גם ביום מן הימים באפשרות להתענין באמונתו.
כמובן שאם לבו של הזולת נפתח ורואים התענינות כנה באורחות חיינו ואמונותינו - אין שום סיבה שבעולם שלא לדבר ולשתף, ואפשר לפעמים גם לשאול בעדינות אם הוא מעונין לשמוע על יהדות (תשמעו יותר "כן" מאשר אתם משערים), אבל גם אז צריך להיזהר מ"עליהום". לא להתנפל. מדובר בבן-אדם כמוני, כמוך, עם רגשות, עם מטענים, עם דעות, עם מחשבות, ואי אפשר "לשפוך" עליו בבת אחת מידע על עולם כה זר לו, אפילו אם הוא מוכן לשמוע!

דומה שכל האמור, בפרט בדורינו זה, הוא בכלל המצוה היקרה והנדירה של "קידוש ה'". וכלשון הרמב"ם (הלכות יסודי התורה פרק ה' סעיף י"א): "וכן אם דקדק החכם על עצמו והיה דיבורו בנחת עם הבריות ודעתו מעורבת עמהם ומקבלם בסבר פנים יפות, ונעלב מהם ואינו עולבם, מכבד להן ואפילו למקילין לו ונושא ונותן באמונה... עד שימצאו הכל מקלסין (משבחין) אותו ואוהבים אותו ומתאווים למעשיו, הרי זה קידש את ה' ועליו הכתוב אומר "ויאמר לי עבדי אתה, ישראל אשר בך אתפאר".
אף שהרמב"ם מדבר על "חכם", היום, כידוע, כל אחד מאתנו מייצג את התורה בעיני הרחוקים ממנה, ועליו להתייחס לעצמו כשגריר הקדושה. בכל תנועה ודיבור, במראהו ובהתנהגותו, כמוהו כ"חכם" עליו מדבר הרמב"ם.
ואם חלילה הוא נוהג באופן אחר מהמדובר, אפילו אם נדמה לו שכוונתו לשם שמיים, יתכן מאד שיכשל בחילול ה'. וכלשון הרמב"ם שם "ויש דברים אחרים שהן בכלל חילול ה'... שדיבורו עם הבריות אינו בנחת ואינו מקבלן בסבר פנים יפות אלא בעל קטטה וכעס וכיוצא בדברים האלו".
אפילו דברים שלכאורה אינם בגדר עבירה ואנו מקילים בהם ראש, אם בעיני מי שרחוק מתורה הדבר נחשב למעשה שלילי, עשוי להתחלל על ידי זה שם ה'. להשליך פחית ריקה או שקית מיותרת בחוצות יכול בהחלט להיות דבר כזה. (גם מצד דרך ארץ זה לא בדיוק התנהגות ההולמת יהודי). "אשר לא גזלתי - אז אשיב", כותב דוד המלך בתהילים. לפעמים צריך להשיב גזלה שלא גזלת, מפני שרק נדמה למישהו שאתה חייב לו. לפעמים צריך לנהוג לפי מה שנדמה לזולת כנכון, אף שזה לא בהכרח כך. (כמובן שהמדובר כל עוד המעשה אינו נוגד את ההלכה).
לפעמים גם הומור עוזר לשבור את הקרח, את הניכור. עמדתי פעם בתור בסופרמרקט ולפני עמד בחור חילוני. "את יכולה להעביר את הכסף ישר אליו", הוא אמר לקופאית והתכוון אלי, "ממילא כל הכסף של המדינה מגיע אליהם". נשמע מזעזע, נכון? מה הייתי צריך להגיד לו? האם היה מציאותי להעביר לו ברגעים הספורים הללו את הנתונים האמיתיים - כמה מקבלים הדתיים ובכמה מממנת המדינה סטודנטים לאומנות סינית? האם היה בכלל סיכוי שיקשיב לדברי בלי להיכנס להתנצחות תוקפנית ומיותרת? בכל אופן באותו רגע נחה עלי הרוח, התעלמתי מהארס שבדבריו ואמרתי לו בחיוך: "רק אל תשכח לרוקן גם את הכיסים ולהעביר אלי את פנקס הצ'קים שלך, אתה יודע שאנחנו לא משאירים כלום".
הוא צחק, והמסר שלי עבר. גם אני בן-אדם, גם אני יודע להתבדח. חרדי שחור לחלוטין עם חוש הומור, מעניין...

אם זוכים גם לעשות חסד עם הזולת, בפרט זולת כזה שיתכן כי הוא חושב אותך לאסון המדינה, בודאי יש בכך משום קידוש ה', וחסד לא בעיה לעשות. עמדתי לא מזמן בתור בסניף דואר והיו לי הרבה חבילות. האנשים שהיו מאחורי התחילו לרטון לעצמם ואחת אפילו אמרה: "אוף, עוד פעם הדוס הזה עם כל החבילות מעכב פה את כל התור". טוב, יכולתי להגיד לה שזכותי לעמוד ליד הדלפק כמה שאני צריך ושלא ככה מדברים וכיוצא בזה דברי טעם, אבל האם באמת זה היה מועיל? היה על קצה לשוני לומר משהו חריף כמו "סליחה שאני קיים", אבל בסוף התגברתי על עצמי ואמרתי שהם צודקים, ומי שיש לו רק משהו קצר, שיואיל לגשת לדלפק לפני ואני אמתין.
"ראיתם, יש דוסים שלא חושבים רק על עצמם"! אני בטוח שלפחות קומץ של דעות קדומות לגבינו התחיל לקרוס במוחם של הצופים בסיטואציה הזו.

בוודאי שהרבה פעמים טעיתי, אני פשוט רוצה להדגים בדוגמאות האלה איך ראוי לנהוג לכתחילה. צריך להיזהר. לזכור כל הזמן - אני שגריר, אסור לי לעשות שטויות. אני מייצג לא פחות ולא יותר מאשר את הקב"ה בעצמו.

מלבד האמור אני חושב שיש בכל אופן סקרנות טבעית לרוב האנשים לשמוע משהו מדתי פנים אל פנים. נדמה לי שלפעמים זה אפילו מסעיר אותם. ועל כן אם יש איזה סימן של נכונות לדבר, אולי כדאי לנצל את זה. מי יודע, אולי זו תהיה הזדמנות יחידה לאדם היושב מולי לשמוע משהו על חיינו ולא דרך תקשורת מסלפת. שאלת "אם ישנה איזו פתיחה, איזו התקרבות, מה לומר?" קשה להגיד כללים, תלוי איזה סוג אדם נמצא לפנינו ומה הוא באמת רוצה לשמוע, אולי כדאי פשוט, אם מגיעים לשלב הזה בטבעיות ובנעימות, לשאול אותו על מה היה רוצה לשמוע, ולספר לו, בפשטות ובכנות על חיינו שלנו. לא מה כתוב בספרים, אלא מה אני חש וחושב בתור יהודי מאמין. זה יותר מעניין וזה יותר אמין.
צריך גם לא להיבהל משאלות שאין אנו יודעים עליהם את התשובות. איננו אמורים להיות אנציקלופדיה מהלכת בעניני יהדות, וזה לא מורה על שום חיסרון שידיעותינו חסרות. אדרבא, חז"ל, הם שלימדונו, "למד את לשונך לומר איני יודע", וגם כאן, הכנות וההודאה בחסרון הידיעה יהפכו אותנו לאנושיים. אנושיות פועלת בתקשורת בין אנשים טוב יותר מאשר מי שמנסה להעמיד פנים של "יודע כל", או מי שנכנס לעמדה של "אנחנו הטובים והצודקים ואתם הרשעים והטועים!"
דבר זה גם איננו נכון, באופן אובייקטיבי. ברוב המקרים חסרונו של הזולת אינו רשעות כי אם בורות, ויתכן מאד שבאופן אישי, במידותיו או תכונות נפשו, הוא אולי טוב מאתנו. ה' בעצמו, בחכמתו הנסתרת מאתנו, הביא לעולם את נשמתו של פלוני דווקא בבית חילוני, ואותו פלוני לא בחר בזה מתוך דעת ורצון. בעיקרון גם מי שנולד בחסד ה' בבית של תורה ואמונה, לא בחר בזה מתוך התבוננות בכל האפשרויות ולא חכמתו ומעלתו העצמית הובילה אותו אל האמונה, כי אם חסד ה' לבדו, שעליו ראוי להודות כל רגע. ואם כך - מה שייך בכלל להרגיש עליונות על אי-מי, רק בגלל שאיתי הפליא ה' חסדו ואיתו לא?
לתשובת "איני יודע" אפשר גם בהחלט להוסיף "אך אם אתה מתעניין בכנות בשאלה זו, אשמח לברר עבורך תשובה ממי שיודע יותר ממני". כך - נרויח גם בירור עד כמה שאלתו אמיתית, שהרי אם אינה כזו - מייד יסתייג מן ההצעה המחייבת. ומן הצד השני, אם כן הוא, אדרבא, ניקח ממנו את פרטיו ונסייע לו בחקר וחיפוש האמת.