הקשיבו נא היטב, כל אב ואם,
הדואגים לאושר ילדיהם:
הטילו נא איסור תקיף,
אל מסכי הטלויזיה להשקיף!
בכל דירה, בכל צריף עץ או פח,
יושבים הינם קפואים מול המסך.
והם צופים, צופים, צופים,
כפופי קומה כמו קופים.
והם יושבים ומסתכלים,
כמו ישישים מתוסכלים.
והם סופגים כמין תורה,
את כל הרעל הנורא...
נכון, יושבים הם בדממה,
לא מקימים כל מהומה,
הם לא שוברים ולא מכים,
גם לא רבים או צועקים...
אך נא לזכור מה מעוללת,
הטלוויזיה לכל ילדה וילד:
היא מעוותת הגיון,
היא מחסלת הדמיון,
היא מעוורת ומבלבלת,
ובלי בושה הינה גוזלת
מן הילדים והילדות,
את קסם ארץ האגדות.
וכך הילד הבוהה,
מפסיק לחשוב... הוא רק רואה.
עכשיו תגידו בהחלט:
אך אם נרחיק את המקלט-
הביאו נא מכשיר אחר
את ילדינו לבדר!
במקום תשובה לבעיה,
נשאל אתכם קושיה שניה:
כיצד הם אז בידרו עצמם,
לפני שזה בא לעולם?
למי ששכח - נזכיר מיד:
ספרי קריאה לקחו ליד!
היו ספרים על המדף,
היו ספרים בידי הטף.
והם קראו, קראו שעות,
פרקי פלאים ומסעות.
על חוף נידח, ואי מטמון,
ועל בת מלך בארמון.
על הפלגות, על ציד פילים,
על שודדים ונפילים.
על לובנגולו, פו הדוב,
על טרזן, על ילדי הרחוב...
הו, איזה יופי של ספרים
קראו אז כל הנערים!
על כן, זו העצה כעת -
סלקו החוצה המקלט.
ובמקומו קבעו מדף,
ובו ספרים לכל הטף!
ואם יהיו בכיות, סקנדל -
אל נא תשימו לב בכלל.
שכן, אין צורך לנחש -
לפתע, פלא יתרחש:
משעמום או תהייה,
הם אט אט יתחילו בקריאה.
ועם קריאה, נדלק הזיק,
ולא ירצו עוד להפסיק.
כי בממלכת הקריאה,
ירוו סיפוק והנאה.
ויתמהו (לשם רוויזיה),
מה הם מצאו בטלוויזיה.
ואז תודה יאמרו לכם -
ופי מליון יאהבו אתכם!