למה אני קיים

1965 - יצאתי לאור העולם, יצור "חי", בעל רקמות רוויות פחמן, מימן, חמצן וחנקן, כמעט ללא יכולת לתפקד כאורגניזם עצמאי. לא הכרתי עדיין בעובדה זו, כי המערכת הנוירולוגית שלי לא היתה עדיין מפותחת די הצורך.

1983 - פניתי לשאלה קשה: בשביל מה אני קיים. לאחר בדיקת כל מיני אפשרויות ושלילתן, החלטתי שכנראה חיים כדי שיהיו חיים. שמתי לב שככה זה גם בעולם החי והצומח. גם אמבה חיה כדי לחיות. אין לה מטרה נוספת. כל העיסוקים שלנו: אכילה, שתיה, משחק, פריה ורביה, עשיה, חשיבה וכד', אינם אלא מיני פעולות הנובעות מן האורגניזם המורכב הזה ששמו "אדם", כמו שאכילה, הפרשה וחלוקה נובעים מן האמבה. חיים כדי לחיות.

1989 - התחלתי להרצות בפומבי על ענין חיים ומוות. גם ראיינו אותי כמה פעמים באמצעי התקשורת, כנראה, כמה אנשים השתכנעו מדברי. הם התאבדו, שמחתי בשבילם, כי הגיעו לכל הפחות למסקנה אמיתית. לא שאני סבור שצריך להתאבד, כי זה לא משנה היכן המולקולות. החלטתי שאני אועיל מאד לאנושות אם אשכנע הרבה אנשים בצדקתי. לחנכם לאמת. טוב הדבר שהתאבדו, כי אז נוכל לבדוק סטטיסטית כמה אנשים השתכנעו בפועל.

1990 - הסתבר שהשקפתי מעוררת סערת רוחות בקרב הצבור (בהנחה שהצבור קיים). במחקרים, לא אובחנה עלייה במספר ההתאבדויות בעקבות פרסום הספר שכתבתי. האנשים מטורפים! הם מקשקשים על "יעודים" ו"אידיאלים", כמו שחתול מקשקש בזנב. לך תמצא משמעות בקשקוש. איך אצא מבית המשוגעים הזה?
הרגשתי נורא בודד. מיואש, ממתין לפירוד הרכיבים שלי. עברו 25 שנה. נותרו עוד 45. לא נורא, אמרתי לעצמי: אם יגאלך הטבע...טוב, יגאל. ואם לא יגאלך...? 45 שנה. אכתוב בינתיים אוטוביוגרפיה.

1991 - נספח לספר: מתוך מכתב שנמצא ליד המנוח, ז"ל:
"...משתי סיבות:
א. לא היו הוכחות סטטיסטיות שהאנשים מתעוררים לאמת, אם כן, מה הטעם שאמשיך להרצות? אין סיבה למה לא...
ב. מישהו טען שאני לא מאמין במה שאני מרצה. היה עלי להוכיח לו שאני כן מאמין, באמונה שלמה..."

(ליקוט מתוך הספר: "זכרונות של אורגניזם", י. קלמן)