בכפר אחד לא היה דר אלא שען אחד. אחרי שהלך בדך כל בשר לא בא שען אחר לאותו הכפר.
כשלא היה מי שיתקן את השעונים, חדלו המחוגים להראות את השעה המדויקת, אלה היו מפגרים ואלה היו ממהרים.
אמרו בלבם חלק מתושבי הכפר: לשם מה להחזיק בכיס המעיל שעון שאין לדעת מהו את השעה הנכונה? לקחו והשאירו את השעונים בבתיהם, הטמינום בתוך ארונות ומגירות והסיחו דעתם מהם.
אחרים היו ממשיכים להחזיק את השעונים בכיסיהם והיו מכוונים אותם יום יום כפי שהיו רגילים.
עברו שנים ושען נודד הגיע לכפר והתושבים היו ממהרים להביא אליו את שעוניהם לתיקון.
והיה, אלה שהיו שעוניהם טמונים במגרות הקפיצים והברגים אכלה אותם החלודה ולא היה להם עוד תיקון, ואילו השעונים שבעליהם המשיכו לכוונם יום, הראו שוב את השעה הנכונה, לאחר תקונים קלים במנגנון.
ספור שספר ר' ישראל מריז'ן לתלמדיו (מ.אוריין –"חסידות באספקליה של בובר", 48)
השען
"בכפר אחד לא היה דר אלא שען אחד..." - על השעון הפנימי שנמצא בכל אחד מאיתנו
