תלמידים יקרים, מורים, אדוני המנהל. לפני שאני מתחיל, הייתי מבקש שמשה השרת יעיף לי מהפרצוף את הזרקור. אני לא מדונה, אני סתם הורה מודאג.
ובכן תלמידים יקרים, זה עתה סיימתם את שנת הלימודים האחרונה שלכם, ואתם יוצאים אל החיים. כדי למנוע הפתעות הייתי רוצה לציין בפניכם מראש שלא תמצאו שם כלום. תאמינו לי, אני בזבזתי עשר שנים מחיי בניסיון למצוא את ספר החוקים הגדול. בדומה לכם, גם אני חשבתי שעל הר במדבר, או במערה כחולה בשפלה, מסתתר איזה מסמך עקרונות מסודר עם כל התשובות. כל מה שצריך, האמנתי, זה למצוא אותו, לפתוח בעמוד 256, ולקרוא מהי הדרך הקצרה ביותר. בצד תהיה אפילו מפה קטנה, עם מסלול למיטיבי לכת.
אבל כמו שעוד תגלו בעצמכם, אין שום ספר, ואין שום חוקים, ובית הספר הוא לא הכנה לחיים, אלא בייביסיטר בזול. ואתם צריכים להכניס לעצמכם טוב-טוב לראש, שגם אם אתם רואים איש בחליפה ועניבה, עם תיק ג'ימס בונד ביד, יכול להיות שהוא הלך לאיבוד. אמרו לו שהוא צריך לצעוד בתלם, אבל אין לו מושג איפה המחרשה. כמו רוב האנשים, גם הוא תמיד השתדל להיות בסדר. קודם כל עם ההורים, ואח"כ עם המורים, בסוף עם הבוס והאשה הזאת, שעד היום לא ברור לו למה הוא התחתן איתה. תרשו לי לתת לכם עצה קטנה, אף פעם אל תשאלו איש כזה אם הוא עדיין מחפש את האושר. הוא עלול לחשוב שאתם צוחקים עליו.
אל תהיו בסדר, תלמידים יקרים, חבל על הזמן שלכם. יש לנו רק ג'וב אחד אמיתי בעולם הזה, והוא לדאוג לכך שיהיה לנו טוב. צדק ממילא אין. אני יודע שלפני העיניים שלכם יש מסלול רקורטן משובח, עם כל התחנות הקבועות. תעשו צבא, אומרים לכם, אחר כך אוניברסיטה, אחר כך משרד, חתונה, ילדים, נכדים, ואחר כך תמותו. ביי, ותודה שקפצתם. אבל אל תטעו. החיים הם לא צעדה, ובקריית שאול לא מחכים לכם עם מדליה ושוקו. ואגב, אל תסתפקו במועט. רק מטומטמים מסתפקים במועט, החכמים רוצים יותר ממה שישיגו, ובגלל זה יש להם יותר ממה שהם צריכים.
הדבר הקשה ביותר, תלמידים, הוא לא לדעת, לטייל בתוך הבלבול הגדול, ולקוות שיש איזה תשובה בקצה. נדמה יהיה לכם שהאנשים עם החליפות מסתירים מכם איזה סוד קיומי גדול, שמאפשר להם להסתובב עם הפרצוף המרוצה הזה. אבל אין שום סוד. הם פשוט קברו את המבוכה כל כך עמוק, עד שאפילו הם שכחו. אפילו אמא ואבא שלכם, שיורים בכם תשובות עוד לפני ששאלתם, הם בעצם אנשים מבולבלים וכואבים כמו כולנו. רק שנדמה להם שאם ימכרו לכם את העולם בעטיפת צלופן, עם כמה דעות קשורות מלמעלה, הם יקלו עליכם קצת. יום יבוא ותסלחו להם, אבל בשביל זה מוכרחים קודם לכעוס.
היום כמו שאתם יודעים, התחיל החופש הגדול. הוא יימשך בכל שארית חייכם. בבית הספר, נדרשתם להיות כמו כולם. מעכשיו, החובה שלכם כלפי עצמכם היא להיות רק כמוכם. אני לא יודע איך עושים את זה, ואם יהיה לי מזל, יקח לי עוד הרבה זמן לברר. מילה אחת לסיום, תלמידים. למרות כל נסיונותינו לא הצלחנו לברר מי נעל את המורה צילה במקלט בשליש ב', אבל לדעתי הגיע הזמן לשחרר אותה.
שיהיה בהצלחה ותתקשרו לפעמים.