אחת הסוגיות המרכזיות בה דן בית הציונות הדתית היא מהו תפקידה של הציונות הדתית בעת הזאת. כשהרב שמואל אליהו, רבה של העיר צפת, נשאל מהי המשימה הלאומית החשובה ביותר של המגזר הדתי־ לאומי, הוא פותח באקטואליה המתבקשת: "במסגרת המאבק על הרפורמה המשפטית, בניסיון למנוע קרע בעם, נפגשנו עם מארגני המחאה כמה פעמים ובפורומים שונים, ומסתבר שמדובר באנשים טובים מאוד שלא מכירים את היהדות", אומר הרב. "אם הם בכל זאת שמעו משהו על יהדות, הם שמעו מאנשים שלא מכירים באמת את היהדות או מאנשים שעוינים אותה, ולכן יש להם דמיונות שווא ומחשבות מוטעות לגביה. המחשבות הללו גורמת להם לחשוש מהיהדות, ופער הידע הזה עלול לגרום לאסון ולקרע בעם. לכן", קובע הרב, "המשימה הראשונה במעלה שאנחנו צריכים לבצע היא ללמד את העם את הערכים המדהימים של התורה המאירה והמרוממת שיש לנו. כשהם יכירו את האור של התורה, כל השאר יקרה מאליו".
הרב שמואל אליהו | צילום: David Cohen/Flash90
לפני הכול, הרב אליהו מצר על הטעות היסודית בתפיסת הציבור הכללי את היהדות, כמו שהוא בא לידי ביטוי, למשל, במיצג השפחות. "מאיפה הרעיון הזה שאומר שאם תהיה רפורמה, הנשים בישראל תהיינה שפחות? מאיפה באה הטעות הזו שהיא הפוכה לגמרי מיהדות, אותה יהדות שמחייבת את הבעל לאהוב את אשתו כגופו ולכבד אותה יותר מגופו? סיפור השפחות מלמד על גודל הנתק שקיים, ואנחנו חייבים לתקן אותו", מבהיר הרב אליהו. "כך גם למשל המחשבה שאנחנו נגד דמוקרטיה ובעד דיקטטורה. אין דבר הפוך ליהדות יותר מהדבר הזה. הראשונים בעולם שנלחמו בעריצות היו היהודים ביציאת מצרים, אלף שנים לפני היוונים שדיברו על דמוקרטיה ובפועל ביצעו דיקטטורה. "גם האמירה המוטעית שאנחנו שהולכים כעדר אחרי מנהיג היא הפך מהותי מהיהדות. הרי מהות כל דף גמרא היא לשאול, לברר ולחפש את האמת. כל ליל הסדר מעודד את הילדים לשאול שאלות, ועוד". לדבריו, המצווה העיקרית החשובה מכל מצווה אחרת היא ללמד את עם ישראל את התורה. "על כך רבי עקיבא מסר את נפשו. זו חובה של כל אדם ואדם ללמד תורה ולקרב אליה, כל אחד בסביבתו ובוודאי מי שנמצא בסביבתו של מי שמרוחק ממנה. בכל מקום שנמצאים בו".
אבל התחושה היא שיש אנשים שלא באמת מעוניינים לשמוע.
''כשבודקים את השטח, מגלים שיש צמא, לא לתורה שנכפית עליך ומשתלטת על חייך, אלא לתורה שמלמדת את עיקרי היהדות באהבה. כך אמרו חכמינו צריך להיות סדר הלימוד. וכשמלמדים על פי הסדר, מוצאים הרבה מאוד אנשים שרוצים להכיר ולשמוע. "אני מעביר שיעורי יהדות בקרב חילונים ומוצא אצלם צמא גדול. הם יודעים שהיהדות היא שלהם, והם רוצים להכיר אותה. כנראה החשיפה שלהם אליה לא הייתה טובה, וצריך לתת להם את ההזדמנות להכיר את עומק היהדות ממקור ראשון", מסביר הרב. "זו המצווה הכי חשובה. כולנו מכירים את המשל הידוע של רבי עקיבא על השועל שניסה לשכנע את הדגים לצאת מהמים. הנמשל הוא שכאשר לא מלמדים תורה ברבים, זה כמו להוציא דגים מהמים ולקחת להם את כוח החיים. אני מספר את זה כדי שנבין עד כמה חיוני ללמד תורה ויהדות לאחרים", מסכם הרב אליהו.
לחשוף את האורות שבתפיסה הדתית־לאומית
הרבנית נעמי שפירא, מרצה במדרשה לנשים בבר אילן וראש מרכז אבקשך, אומרת כי הייעוד לבני ובנות הציונות הדתית הוא "להיות פועלים עם ה'. להיות חלק מתהליך הגאולה שמתרחש, כמו שלמדנו מהרב צבי יהודה קוק ומאביו הגדול הראי"ה קוק זצ"ל. המשימה הזו כיום ברוך ה', כשאנחנו חוגגים 75 שנה למדינה, נושאת פנים רבות. בראש ובראשונה, המשימה היא הרחבת עולם התורה ולומדיה בכל הארץ ובכל מקצועות התורה. יש ברוך ה' פריחה נפלאה, וכמובן יש עוד הרבה לאן להתקדם בחיזוק עולם התורה ובביסוסו בכל הגילים וההקשרים". בתוך כל זה, היא מוסיפה, נדרשת גם "עבודת ה' לבבית, מתחדשת, חמה וחיה. מתוך כך יש שליחות ועוד הרבה מאוד ענפים של התקדמות לקראת הגאולה: יישוב הארץ, חינוך, מעורבות במוסדות הכלליים של המדינה, שותפות בצבא ולקיחת אחריות על ההובלה של הגוף החשוב הזה, עשייה חברתית בפריפריה ומחוצה לה, הפצת היהדות ועוד''.
צילום: רעות ׳ראות טובה׳
באשר להרחבת עולם התורה, מה ניתן לעשות בשטח כדי לקדם אותה?
"בזמנו, הרב צבי יהודה שלח את תלמידיו להקים ישיבות ולהיות רבנים של יישובים וערים. כיום, כשכבר יש הרבה ישיבות וברוך ה' ריבוי תלמידי חכמים, הצרכים גדלים וזקוקים למענה, ותפקידנו הוא לתת את המענה הזה - לייקר ולכבד את לימוד התורה ולומדיה, לגדל ילדים על חשיבות התורה ולבנות בתים של תורה", אומרת הרבנית שפירא. "יש למשל ארגון מיוחד מאוד שנקרא 'תורתם אומנותן', והוא עוסק בהעצמה של עולם התורה בנשים, כדי שתוכלנה לנהל בתים על אדני התורה. צריך להגיע למצב שבו כשאנחנו שומעים על מישהו שלומד תורה, התגובה הטבעית שלנו היא הערכה ותמיכה".
הרב יהושע שפירא, בעלה של הרבנית נעמי, ייסד פורמט שנקרא 'מכירי תורה' – תלמידי הישיבה ובוגריה תומכים בישיבה דרך מעשרות. "זה גם שומר על קשר עם הישיבה וגם מעודד מעורבות של התלמידים. חלק גדול מהתקציב של הישיבה מגיע משם. כך התורה מעורבת בחיים שלהם והם מעורבים בה ובכך מחזיקים את התורה, וזו רק דוגמה אחת מני רבות".
איך מגייסים את החברה להגשמת הערכים שהזכרת?
"הכול מתחיל ונגמר בחינוך ובדוגמה אישית. כאשר אנחנו מייחסים בחברה שלנו חשיבות לחינוך, ואנשי החינוך הם מושאים להערכה ולהערצה, ומתווים וסוללים דרך לדור הבא, זה קורה באופן טבעי. זו השליחות הענקית ביותר, וכל האופי של העם תלוי בזה".
צילום: ארגון רבני צהר
הרב דוד סתיו, רב העיר שהם ויושב ראש ארגון רבני צהר, אומר כי למגזר יש תפקיד היסטורי והוא "להופיע ולשדר תורה שתהיה מקור להשראה לעם ישראל. תורה שיש בה גם דרך ארץ וגם תורה, גם מחויבות לערכים מוסריים וגם תורה, גם מחויבות לעולם של עשייה בתחומים שונים של החיים ביחד עם תורה. להביא לעולם את הדגל של חיי תורה שלמים שהם גם תורה וגם חיבור למעגלים השונים של החיים''.
איך עושים את זה?
קודם כול אנחנו לא צריכים לעבוד קשה מדי, כי אנחנו כאלה. טבעי לנו", אומר הרב סתיו בפשטות. "אבל אנחנו צריכים לדעת להוציא את הטוב שבנו החוצה. החברה הישראלית לא בהכרח מכירה את זה - היא מכירה את העולם הדתי־לאומי ממפגשים נקודתיים או מהכרזות וסיסמאות פוליטיות שבדרך כלל נאמרות בהקשרים של פולמוס, ולכן אני חושב שהמשימה הכי חשובה שלנו היא לחשוף בפני החברה הישראלית כולה את האורות הרבים שיש בתפיסה הדתית־לאומית". לא מפתיע לשמוע את זה דווקא מרב שהוא ממייסדי צהר. "נכון. והיום דרוש יותר מזה. הקמנו את צהר כדי להראות מהם חתונה יהודית, יום כיפור, ראש השנה ושבת. היום אנחנו מתבקשים ליותר", הוא מחדד. "כולנו צריכים להראות בעולם את התורה ולא רק את המסורת והטקסים. אנחנו נדרשים להסביר לעולם שהתורה היא באמת מוסרית, שאנחנו לא רק אומרים אלא בפועל מכבדים עולם של מוסר, צדק ומשפט. זה מתכתב גם עם צהר וגם עם פורום תקנה וגם עם העשייה של הציבור הדתי, אבל בעיניי, נכון להיום, הנוער הדתי־לאומי לא נמצא מספיק בתודעת שליחות כלפי השכנים הסובבים אותו ולא די רוצה להאיר להם מהאור שלו, לחמם מחומו".
יכול להיות שזו משימה של תנועות הנוער?
"לא רק. זו משימה של כל משפחה ומשפחה. לי לקח זמן עד שהעזתי להזמין משפחה לא דתית לשבת. זוהי משימה ממש. אם כל אדם דתי יעבוד עם אנשים שאינם דתיים ויחשוף אותם לעולמו - עשינו כבר צעד גדול. יש לי מחותנת שעובדת בסביבה חילונית לחלוטין, ויום אחד היא החליטה שבראש חודש היא לובשת חגיגי או לבן. שאלו אותה לפשר הדבר, והיא הסבירה מהו ראש חודש. הרי לרוב החברה הישראלית החילונית אין מושג מהו לוח השנה העברי, והיא צמודה ללוח הלועזי. מחולצה לבנה זה התפתח והגיע לטקסי הפרשת חלה המוניים שהיא יוזמת. הנה דוגמה קטנה שממחישה כמה מעשה קטן יכול להיות גדול. אם אנחנו מגדירים לעצמנו משימה לחבר את עם ישראל ליהדות שלנו, כי אנחנו מאמינים בה ובאור שבה, ממילא מעשים קטנים יכולים להפוך לאור גדול''.
חוסר עצום בהידברות ובשיח
גם הרבנית אסתי רוזנברג, ראש בית המדרש לנשים במגדל עוז, מתייחסת בדבריה בראש ובראשונה לצורך בחיבורים בעם. "המשימות החשובות שלובות זו בזו. בעיניי, המשימה שלנו כיום כציבור דתי־ לאומי היא ליצור הרבה חיבורים בעם ישראל. בתוך המשימה הזו חשוב שהזהות היהודית תתחזק, שנקדש שם שמיים, שהמדינה תהיה חשופה יותר לתורה וליופי שבה, שהתורה תאיר בעולם''.
איך עושים את זה?
"לשם כך יש לעשות כמה דברים, ובראשם לצאת מההסתגרות הזו של לגור עם עצמנו, ללמוד עם עצמנו ולחיות רק עם עצמנו. לאחרונה היה לנו מיזם שבמסגרתו ערכנו מפגשים בבית המדרש בתל אביב עם אנשים מכל המגזרים והעדות, וגילינו שיש חוסר עצום בהידברות ובשיח. זה חשוב כל כך, גם לטובת עם ישראל וגם לטובת המקום של הקב"ה ושל התורה בעולם. לתורה יש הרבה מה לתת לעם שלנו, וחבל שזה נשאר ומסתגר בתוך עצמנו. צריך ליזום הרבה יותר מפגשים, וכן, זו אחריות של כל חלקי החברה – חילונים, דתיים־ לאומיים וגם חרדים. אני מאמינה שלנו כחברה דתית־לאומית יש יכולת מיוחדת לעשות זאת. זוהי זכות וגם חובה ואתגר''.
הרבנית רוזנברג מתייחסת לעובדה שהציבור הדתי־לאומי יונק גם מהתרבות הכללית, דבר שכשלעצמו יכול להיות חיובי אבל הוא בהחלט גם מאתגר, "ולכן נדרשת השקעה כפולה ומכופלת שלנו כחברה. בראש ובראשונה עבודה פנימית שלנו על חיזוק מקום התורה ומרכזיותה בחיינו. כדי להאיר לאחרים את התורה ואת הקב"ה, צריך כוח פנימי חזק משל עצמנו, ועלינו להבין שהתורה היא מקור היניקה העיקרי שלנו. להבין את היחס. חשוב שיהיה לנו עמוד שדרה די חזק כדי שנוכל לתרום ולפעול בחברה הכללית. כאשר התורה שלנו תהיה עמוקה יותר, היא תוכל לצאת החוצה באור גדול. זה מה שצריך להיות לנגד עינינו, ההבנה הזו של היחס בין תורה לעולמות אחרים בחיינו, שהיא תהיה מרכז חיינו. ואז, כשנהיה מחוזקים, נוכל ליישם את העקרונות של חיבורים רבים וחיים משותפים, של תורה שנוגעת במרחבי חיים רבים של המדינה". המפתח, מדגישה הרבנית רוזנברג, מתחיל בחינוך: "חינוך בתוך החברה הדתית־לאומית וחינוך מתוך עולם התורה גם בחברה הכללית ובציבור החילוני. אני שמחה מאוד לגור באלון שבות, אבל אולי הגיע הזמן לצאת החוצה. לאט לאט נצליח לבנות חברה משותפת עם ערכים יהודיים וחוסן פנימי לכל החברה, עם אהבה גדולה לתורה ולבורא עולם. בעמל וענווה בעזרת ה' נצליח".
התורה והחיים – דבר אחד
הרב אלי סדן, ראש מוסדות בני דוד בעלי, אומר כי החידוש העיקרי המהותי בתפיסת העולם של הציונות הדתית, הוא העמדה הנפשית שאיתה אנחנו מתחברים למדינה ולכל מה שקשור לבניין חוסנה ופיתוחה של המדינה: "במובן הזה, המעשי, אנחנו קרובים מאוד לציונות החילונית ואנחנו לומדים מגיבורי העבר את הגבורה, את מסירות הנפש, את ההתמדה שמכוחה נבנתה האומה, בלי קשר לעובדה שבין האנשים שעשו זאת היו חובשי כיפה והיו שאינם חובשי כיפה. היו אנשים יראי אלוקים כמו יואל משה סלומון, כמו זלמן צורף הי"ד, והיו גם אנשים חילוניים סוציאליסטיים". הרב סדן מסביר כי "בהתחברות הנפשית אל המעשה של החובה להיות מבוני האומה והמדינה, אנחנו לא בוחנים מה היו המחשבות של האנשים האלה, אלא מה היה המעשה שלהם", הוא מציין. "אבל באותו זמן העולם הרוחני שלנו מלמד אותנו שכל הדבר הזה שנקרא שיבת ציון, הוא למעשה התגשמות נבואות הנביאים ודברי חז"ל, הוא קיום הבטחתו של הקב"ה 'כי ניחם ה' ציון, ניחם כל חורבותיה, וישם מדברה כעדן, וערבתה כגן ה'', וההבנה שכל זה 'וזכרת את ה' אלוקיך כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל'", הוא מצטט.
צילום: אבי אוחיון צלם לעמ
''לפעמים אני תוהה, ישנם הסיפורים המפורסמים על הרצל ודרייפוס, והרי במשך שנים רבות עברנו צרות גדולות יותר. התובנה שאנחנו צריכים מדינה יהודית, ורק היא תהיה מקלט לעם היהודי, היא תובנה שלא היה צריך בעבורה את הרצל. כל בר־דעת מבין זאת. אלא מכיוון שנגזרה עלינו גלות ומפני חטאנו גלינו מארצנו, אומנם התגלתה מסירות נפש מופלאה בכל הדורות לשמור על התורה ומצוותיה, שהיא הנשמה והיא הקיום והנצח של העם היהודי, אבל דווקא בעניין השיבה לארץ ישראל אנחנו נוהגים לצטט את דברי המלך כוזר לחבר: 'הלוא דבריך הם כצפצוף הזרזיר'. כלומר מדברים על שיבה לארץ ישראל, אבל לא מוצאים בתוכנו את הכוחות", מתאר הרב סדן את התהליך. "העובדה שבדורות האחרונים קמו לנו גיבורים עצומים שעסקו בפתיחת שערים ושיבה לארץ ישראל עם שלושת ההיבטים של עלייה, ביטחון והתיישבות, היא העדות שריבונו של עולם החליט שנגמרה תקופת הגלות ושהגיע הזמן שעם ישראל ישוב לארצו. וכל הכוחות הגדולים שמתגלים בשיבת ציון הם תוצאה של זה שהקב"ה מעורר אותנו ונותן לנו את הכוחות האלו''.
צילום: משה מילנר, לעמ
הרב סדן מוסיף כי לעניין זה, צריך להוסיף נקודה עמוקה: "השיבה לארץ ישראל, גם אם ודאי יש בה הצלת נפשות, היא קשורה למשהו כללי יותר והוא ההבנה שכל תפקידו של עם ישראל בעולם הוא להיות ממלכת כוהנים וגוי קדוש, ולכל התהליך שקורה היום אנחנו קרואים 'אתחלתא דגאולה'", מדגיש הרב סדן את לב העניין. "על פי דברי חז"ל, הצמיחה של קרן דוד מתחילה מלמטה, מהבניין הגשמי, ולאט לאט נבנית גם לצד הרוחני שלה. כמו בכל אדם פרטי, שעוברים כמה שנים מעת שהגוף וכוחות הנפש נבנים בקרבו עד הרגע שמופיעים בו הבחירה החופשית, השכל והרצון בגיל הבוגר, כך גם בבניין העם והמדינה. צריך להתחיל קודם בבניין של המציאות הגשמית והחומרית של האומה, שנהוג לכלול אותה בשלושת העקרונות: עלייה, ביטחון והתיישבות, ובוודאי כל מה שקשור ליציבות כלכלית והייטק והדברים הנפלאים שיש במדינה. כל זה שייך ליצירת החוסן הגשמי של האומה והמדינה, אחרי שהיינו כעלה נידף ברוח במשך אלפיים שנות גלות. המבט הזה הוא שמקרין על תשובתי לשאלה מה תפקידנו היום כציבור דתי־לאומי. העולם החרדי בונה את רוח האומה ומוסר את הנפש לבניין התורה, אחרי שהיטלר יימח שמו חיסל את כל מרכזי התורה באירופה וגם את כל מרכזי התורה בארצות המזרח שהתמוטטו עם הבריחה ההכרחית שנוצרה עם קום המדינה. העולם החרדי מרוכז במשימה של בניין התורה, אלא שמנסיבות שונות אינו רואה בחובה לבנות את החוסן הגשמי של האומה חלק מתפקידו, ואולי אפילו בגלל האופי החילוני של המדינה הוא אינו מרגיש מספיק שייך לזה בעצמו. בצד השני, הציבור המכונה ציוני, בתפיסתו סבור כמו הרצל, שבשובנו לארצנו ובהקמת המדינה אנחנו צריכים להיות מדינה כמו כל העמים, ואז ממילא תיפסק האנטישמיות. תקווה זו נכזבה כמובן. תפקיד הציונות הדתית", אומר הרב סדן, "הוא לחבר את שני הכוחות הגדולים הללו ולהסביר שהגבורה והעשייה לבניין האומה והמדינה מונעות מתהליכים נשמתיים פנימיים של האומה, גם אם הנושאים אותם אינם יודעים או מבינים ואפילו נלחמים בזה. אנחנו מעריכים ואוהבים אותם מפני שאנחנו יודעים שיש להם תפקיד חשוב מאוד בבניין האומה, ואנחנו מעריכים אותם על הטוב שהם עושים, גם אם הפירוש שאנחנו מפרשים אותו הוא אחר. ובאותו חשבון, גם אם אנחנו חושבים שהחרדים טועים ביחסם למדינה, אנחנו מעריצים את התפקיד שלקחו על עצמם לחזור ולבנות את עולם התורה הישראלי בעומק, ברוחב ובגודל שיהיה לו כנשמת האומה".
צילום: השומר החדש
הפירוד בין הכוחות הללו, אומר הרב סדן, הוא אסון, "ותפקידה של הציונות הדתית הוא להראות בפועל חייה, במופת חייה, שדווקא האמונה בה' יתברך, והאחריות על התורה ועל מצוותיה קלה כבחמורה, מעניקות עוד יותר כוח לבנות את הצד הגשמי, שהוא הבסיס לכל מה שאנחנו מייחלים בעתיד, וכן להפך: השייכות שלנו למדינה, לגאולה, היא מזקקת את עולם התורה שלנו להיות יותר מכוון אל מה שריבונו של עולם מצפה מאיתנו. אבל אני מודה שזה תפקיד קשה, מפני שכשמישהו מצטרף לצבא, למערכות הביטחון או לכל מה שקשור למערכות הכלליות של המדינה, הוא מוצא את עצמו בסביבה חילונית, וקשה מאוד להשתלב ולהיות לויאלי ולהחזיק בתוכך עולם רוחני ומעשי שונה לחלוטין. זו הסיבה לכך שחלק מבניה ובנותיה של הציונות הדתית, בשם אידיאל ההשתלבות, מאבדים את יראת השמיים למחצה, לשליש וגם ליותר. ההשתלבות הזו יוצרת השפעה שלילית של תרבות חילונית ששוחקת חלק מבניה ובנותיה של הציונות הדתית. מצד שני, העמידה מול עולם תורה נפלא כל כך כמו של העולם החרדי, אבל המבדיל עצמו מחובות המדינה, גם עלולה לבלבל את המחשבה ולהפריע לרגש העמוק של השותפות והאהבה והרעות והאמון שבלעדיהם לא נוכל לפעול עם אחינו החילונים. אז לקחנו על עצמנו תפקיד קשה, אבל מבחינה היסטורית הוא הכי חשוב היום. לחבר את הכוחות השונים בעם ישראל להיות אחד ממש. המטרה הזו לא מושגת על ידי כפייה ולא על ידי הפגנה ואפילו לא על ידי שכנוע, כי כרגע אנשים לא שומעים זה את זה. הדרך שאני מאמין בה היא דרך המופת האישי והקבוצתי, שהציבור החילוני יראה יותר ויותר שדווקא מתוך אמונה ויראת ה', המסירות שלנו לצורכי הכלל היא גדולה ומתמידה, למרות כל התהליכים שעוברת החברה הישראלית. הטובים שבהם, גם בעולם החרדי, יעשו לעצמם חשבון נפש, כשייווכחו שאפשר לקחת אחריות על הצבא ועל מערכות הביטחון ולהישאר אדם ירא שמיים באמת שמקפיד על קלה כבחמורה. בסיכומו של דבר, הציונות הדתית במופת חייה, צריכה לסלול דרך לאחד את העם ולהבין שלא רק שאין סתירה בין התורה למדינה, ובין התורה לחיים, אלא שבניגוד לכל הדתות והעמים האחרים, ששם אכן קיימת הסתירה הזו, בתורת ישראל התורה והחיים הם דבר אחד, כמו שנאמר: 'ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום'".