לא טוב היות האדם לבדו

והנה זה הגיע, "אחרי החגים" כבר כאן איתנו ואיתם מגיעה גם עונת החתונות.

פתחו השבוע את הספר תורה מההתחלה ,הפרשה הראשונה - והופ, המשפט המפורסם והידוע לכולם "לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו.." מופיע לנגד עיננו.

הרבה דיו נשפך על המשפט הזה,מאות הזמנות התנוסס בראשן הסלוגן המטורף הזה.

אבל זה הוגן כלפי התורה לשלוף משפט מפוצץ ולכתוב עליו עד דלא ידע.. צריך הקשר, סיבה ותוצאה שהובילו לאמרה.

אז נתחיל לפרק:

{טו} וַיִּקַּח ה' אֱלֹקים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ:

{טז} וַיְצַו ה' אֱלֹקים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל:

{יז} וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת:

{יח} וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹקים - לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂהּ לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ:

אז אחרי שאלוקים ברא את העולם מתהו ובהו, הניח אלוקים את האדם בגן עדן ונתן לו כמה ציווים- לעבוד, לשמור , לאכול ולא לאכול- אלה תפקידיו, אלו ציווים, אלו מטרתו בעולמו.

ואח"כ אומר עליו ריבונו של עולם= "לא טוב היות האדם לבדו".

שני קריטריונים אנו רואים שהובילו ל"עזר כנגדו" והם א. אדם ו.. ב. לבדו.

המהר"ל ב"דרך חיים "כותב שיש ג' חלקי שלמות באדם:

א. שלמות עם עצמו

ב. שלמות עם בוראו

ג. שלמות עם חבריו

האדם בעצם חי בחייו בשלושה רבדים- עם עצמו, עם בוראו, ועם חבריו וכאשר האדם מגיע לשלמות בכל אחד מהרבדים אלו הוא נקרא "אדם"- אישיות בנויה, יציבה, עם מטרה מכוונת שהאלוקים יצר אותו, עם תפקיד- בדיוק כמו עם האדם הראשון.

שלמות עם בוראו- שיודע שהוא נמצא וקיים ויודע שיש מטרה שלשמה נברא לעולם ולא הכל סתם- שכל שאלות האמונה יעלו ויפתחו ויפתרו.

שלמות עם עצמו- שהאדם מגיע לידיעה מי הוא ומה הוא רוצה לעשות בעולם, אילו כישרונות קיימים בו ומה ייחודו- שלמות פנימית כזאת שעופפת אותך, הכיוון והמטרה של החיים ברורים- למרות שתמיד יש שינויים.

שלמות עם חבריו- ״אמור לי מי חבריך ואומר לך מי אתה״- חבריו של האדם זה בעצם הסביבה שלו במהלך חייו- עם מי הוא הולך להיות, על מה הוא הולך לדבר, לאיפה הוא הולך לצאת..- ושלמות בנושא זה- שאתה שלם עם החברים שלך ואתה לא פוזל ימינה ושמאלה למעגלים אחרים.

בעצם, כשאדם מגיע לשלמות בכל אחד מהרבדים. האלו הוא נקרא "אדם."- הוא מצא את עצמו בעולם, את מקומו, את מהותו, מצא את האמירה שיש לו, את החידוש שלו שלשמו הוא בא- כלומר את הנשמה שלו.

ובנוסף לקומה של "האדם" הפסוק ממשיך ואומר- "לבדו" - הרגשת בדידות שעופפת אותך, שאתה צריך איזה פרטנר לחיים האלו, משהו שילך איתך, שיפרה וירבה אותך- פשוט- "מישהו לרוץ איתו".

ועליו אומר ריבונו של עולם - ״אעשה לו עזר כנגדו״. את הנשמה שיש לה אותה אמירה- שפה משותפת ,משהו שהוא חלקך ממך, ששייך לך, חלק בלתי נפרד מעצם קיומך- "וַיַּפֵּל ה' אלוקים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה:"

ואז בונים עולם משלהם -אדם וחוה-הבית המיוחד שלהם שבראשו הקו מחשבה המשותף להם, האמירה שהם רוצים להביא לעולם, החידוש המשותף לשניהם. וכך הם יצרו שושלת שתפיץ את האור המיוחד להם בעולם.

רגע לפני הריצה של אחרי החגים לעולם הדייטים והחתונות עם המשפט המפוצץ -"לא טוב היות האדם לבדו"- נסתכל שניה על המשפט הזה, על הרקע שלו, על קישורו, על עומקו, כדי לדעת האם אנחנו שייכים אליו.