אחד מהדברים היותר משמחים הוא לזכות להישאר בקשר מספיק זמן כדי לחגוג עם חבר ילדות, כזה שאתה מכיר מהיסודי - את החתונה שלו. יותר נכון - שלה. אין ספק שחלק גדול מהתודות מגיע לצוקרברג ולרשת החברתית שהוא גנב והפיץ להמונים, אבל הייתי רוצה לחשוב שמשהו מהעובדה שהייתי שם נתון גם לרגשות חמים שאתה חש כלפי מישהו שהכיר אותך עוד מהזמנים שלא ממש הכרת את עצמך.
לטורים קודמים של שני ברלינר:
משחקי הרווקות
האקס פקטור: להישאר ידידים אחרי פרידה?
גבר מכיל? ליגה
גן מקסים ביום שימשי. והנה היא בבגדי כלה מסתובבת בין הבאים והיא באמת מהממת. והנה עוד חברה טובה שלי שבאה עם הבעל ושלושת הקטנטנים המקסימים שלא ראיתי מזמן. ואיך הם גדלו. איך כולנו גדלנו. עוד כמה רגעים של קתרזיס, חלקם מהולים בהחמצה. כמה הייתי רוצה קטנטן כזה שישחק עם אלו שלה. עד שהוא יגיע אני ממלאת את מקומו בשמחה ונהנית באמת לשלח גומיות ברחבי האולם ולראות אותם רודפים אחריהן בעונג צרוף. אחר כך רוקדת איתם ומתגלגלת מצחוק כשהקטן מחליט לנבוח על דגי הזהב.
מכונת ירייה משומנת
לרגע קטן בכיתה ז' - כן, המשכנו גם לחטיבה ולתיכון יחד - הספקנו אפילו להיות שלישייה, הכלה אני ואֵם הקטנטנים. בסופה של אותה שנה כבר הצטרפה גורם ד' ודי פירקה את אותה שלישיה. הכלה וגורם ד' הפכו לחברות טובות, אֵם הקטנטנים התמסרה לתנועת 'יד אחים לכם שלוחה הנוער החביב' ונטמעה כליל בעולם חדש ומרגש של מפקדים, מסעות ודגלים ואני, שמאז ומעולם גיליתי את הנטייה להתרחק מהכיוון אליו רץ העדר, מצאתי לי חברה חדשה אחרת שתלווה אותי שנים רבות קדימה. השנים עברו ולמרות שכולנו הלכנו לכיוונים שונים איזה שהוא גרעין פנימי של זיכרון נשאר. ממנו חיובי, וממנו שלילי. גורם ד' הייתה ידועה כאדם לא מאוד נחמד ששם לו למטרה אנשים שהוא מחשיב כחלשים ממנו. וכך, הכלה שחיבתה לעקיצות קלות בשם ההומור זכתה לעידון מסויים בתוך השלישיה, הפכה עכשיו למכונת ירייה משומנת בעידודה והובלתה של אותה גורם ד'. הייתי מסתכלת על האדם שהפכה, והריחוק הפך בלתי נמנע. ואותה ד'? ד' הפכה באופן טבעי למושא שנאתי. שנאתי אותה על הצדדים שהוציאה במי שהייתה עד רגע חברה טובה ושנאתי אותה על ההנאה שהפיקה מפגיעה ברגשותיהם של אחרים, ואני ביניהם.
החברה שהתגרשה
יום החתונה הגיע, וידעתי שד' תהיה שם. יותר מעשר שנים עברו מאז הפעם האחרונה שראיתי אותה. מוזר, אמרתי בשיחה מקדימה עם אֵם הקטנטנים, כל הזמן הזה שעבר ואני מוצאת את עצמי די מתוחה לקראת המפגש איתה. הרי ברור לי שאני הרבה יותר חזקה ממי שהייתי אז, שהרבה פחות קל לפגוע בי, ואם היא אותו אדם נורא שהייתה, היא גם תנסה, בדרך כזו או אחרת. תתפרץ לשיחה שאני מנהלת איתך, תפנה לי את הגב. אבל עדיין… אני מרגישה שאיפה שהוא מבחן הזמן הופך למבחן הישגים. אני וצ'ילבתי הידועה - מה אני השגתי בשנים שעברו ומה היא? בואי נודה על האמת, הכול בסופו של דבר מסתכם בזה. היא התחתנה, אני לא. היא הצליחה איפה שאני נכשלתי. לולא הייתה על הקו חברה כל כך טובה, אני לא בטוחה שהייתי יכולה לבטא מחשבות כל כך קטנוניות אבל אמיתיות בקול רם. מה שבא אחר כך בא בהפתעה. את כנראה לא מעודכנת, יקירתי, ענתה חברתי. ד' גרושה. האם זאת… הקלה מעורבת בתיעוב עצמי קל? האם זה האדם שאני? כזה השואב נחמה מחורבנו של אדם אחר? את המחשבות הללו ואלו שבאו אחריהם כבר שמרתי לעצמי. בכלל, מי נחשב לכישלון גדול יותר, זה שהצליח לבנות בזמן מגדל קלפים שקרס, או זה שאפילו לא הצליח להעמיד שני קלפים זה מול זה וליצור התחלה של בסיס? הרי היא לפחות הצליחה לחוות אהבה, וחגגה אותה. אַת היא זו שמנהלת חיים מוגבלים. כיוון מחשבה לא טוב מוטב לנער מהר מהראש. החלטתי שהישגיי נעוצים ב"חולשתי": נשארתי בדיוק האדם שהייתי. אדם טוב שמעולם לא הרגיש צורך לדרוך על אדם אחר בכדי להרגיש גבוה יותר, ומשם צריך לבוא חוזקי.
בלי לשמוח לאיד
היה שמח. רקדנו, השתוללנו. ד', כפי שחשדתי, נשארה פחות או יותר אותו האדם. היא העמידה פנים שלא זיהתה אותי, דאגה לרקוד כשגבה מופנה אלי ולולא הייתי פונה אליה בשמה ושואלת לשלומה בתמציתיות סביר להניח שהייתה ממשיכה להתעלם ממני כליל. מה שמשנה הוא שבאתי והייתי עצמי. חזקה מספיק להקדים שלום גם כשמתעלמים ממני, חזקה מספיק שלא לשמוח לאיד אל מול חורבנם של אחרים וחזקה מספיק כדי שהלב יתרונן משמחה אמיתית עבור ד', כשזו תפנה אל אֵם הקטנטנים ותישאל בגאווה בלתי מוסווית: כבר ראית את הבן שלי?