זה לא הגיל

"אז מה עושים לכבוד יום ההולדת שלך?"

זה הריטואל הקבוע. מידי מוצאי יום שואה, כשכולנו מסירים מעליהם את ספיחי אחת הטראומות הגדולות של האומה -

אני עוברת לטראומה מסוג אחר. אוטוטו יום הולדת.

האמת היא שלא תמיד זו הייתה עבורי טראומה.

כמו כל אדם נורמאלי- האירוע המכונן של יום כינוני עלי אדמות היה בעבר סיבה למסיבה:

עוגה- נרות- בלונים- מתנות- ריחוף על כיסא היומולדת ו... "אחד לשנה הבאה". ייפי!

בשנים האחרונות - אני מתייחסת לאירועי יום ההולדת כמפגש חברתי חביב נוסף, כשהפעם הוא מתרחש עם כל חברי ביחד.

"מה היאוש שאני שומעת בקול שלך?" מוכיחה אותי שירה בטלפון "הלו! יומולדת! יהיה כיף לחגוג קצת, כל החבר'ה".

לחגוג.

עדכנתי אותה שמגיל שלושים צפונה יום הולדת לא חוגגים. יום הולדת מציינים.

היא החליטה שהספיק לה יום השואה ולקראת יום הזיכרון הממשמש ובא- היא מחפשת הפוגה צוהלת ("מה, אני לא צוהלת?" , "כן. צוהלת. אבל רשימת שינדלר שראיתי לפני שעתיים היה צוהל יותר") ושאני מוזמנת ליצור איתה קשר לכשאואיל להפגין רצון טוב ושיתוף פעולה לבבי ומחויך.

לפני כמה ימים פנה אלי באחד מאתרי ההיכרויות איש.

לא בחור. לא עלם. איש.

פניה מסקרנת. משעשעת. אינטליגנטית.

ואז ראיתי את הגיל ואת שבע עשרה השנים המבדילות ביננו.

"אתה יודע מה מבאס?" כתבתי בתגובה "שאת אומרת לעצמך:הו, הנה סופסוף מישהו שלא מסתפק בקריצה מלווה במשפט בן שלוש מילים ושמונה שגיאות כתיב. ואז מתחוור לך שהוא מאלה שזוכרים את ביקור סאדאת בארץ. וגם את מלחמת יום כיפור. ואת ששת הימים". הוא הגיב. בצורה שנונה, כמובן.

ונכון שאמרתי שבמסגרת ההבטחה שנושא עימו הטור מזה ארבעה חודשים כמעט- אני אגיד כן (גם) לזקן. הדברים לא הסתייעו מכל מיני סיבות ובאיזשהו מקום שמחתי שכך.

אבל גם נעצבתי ללבי.

אחד לשנה הבאה (צילום: Jessica N. Diamond-cc-by-sa)

"אמא, יש לי קמטים מסביב לעיניים, נכון?"

"אל תגזימי... 'קמטים' היא אומרת... זה ממש לא קמטים!"

"לא יודעת, עושה רושם שקצת... מקומט לי מתחת לעיניים" עניתי, ממשיכה לעשות פרצופים מול המראה.

"שום קמטים! זה קווי צחוק. את אדם שמח וחייכן וככה זה כשמחייכים יותר מדי. קווי צחוק, נו"

'היא כנראה מודאגת בגלל שהזדקנות שלי תצביע על קשישות שלה', חייכתי לעצמי.

"את רואה! כל זה נוצר מחיוכים. תפסיקי לחייך!"

כן, אמא. פרצוף תשעה באב מסופח לקמטים יהיה נאה  לי יותר, ללא ספק.

מתנצלת על כך שהטור השבוע נוגה מעט. לא תמיד אני במצב רוח משועשע וכאמור, אמא שלי לא מרשה לי לצחוק. זה רע לאפידרמיס.

חוץ מזה, זו נוגות של יום הולדת ומרים בנימיני מבטיחה לנו את זה בכל שנה.

מתסכל רק שהיא מבטיחה לי בערך שני עשורים זוגיות באזור חודש מרץ, מענק כספי ממקור עלום שם באוקטובר, קידום מטאורי בעבודה במהלך מאי וחופשה חלומית בחו"ל ביוני.

איכשהו מה שמגשים את עצמו זה דיכי יום ההולדת, המינוס המאיים מינואר ועד לדצמבר והשרב הכבד ביולי- אוגוסט.

טלפון.

"על-מה?" צייצה נעמה, הקטנה באחייניותי.

"כן, נעמונת, מה קורה?"

"אמא אמרה לי שעוד מעט יש לך יומולדת וציירתי לך ציור"

"ציירת לי ציור???"

"כן, של שמש וגינה ובית וכלב"

"איזה יופי!"

"ופרחים. כי לילדת יומולדת בגן תמיד שמים זר פרחים על הראש"

היא אמרה "ילדת יומולדת" המתוקה.

יודעים מה?

לעזאזל הקמטים והשערות הלבנות. וגם הגברת בנימיני מוזמנת לדחוף את מולד הירח השחור לתוך החור באוזון.

אני ילדת יום הולדת ואני הולכת להפיק מזה את המיטב, שכה ייתן לי אלוקים וכה יוסיף.

לאחרונה נתווספה למאגר התקשורת הוירטואלית הבלתי נדלה שלי תיבת מסרים.

אתם מוזמנים לעשות בה שימוש וחוץ מאנתרקס - לשגר מה שעולה על רוחכם. נשתמע בשמחות!