תורן השמירה בשער של אחד היישובים בליל "אפטר-פורים" שם לב לתופעה מעניינת: בכל רכב שנכנס אל היישוב נהגה אישה. גברים בודדים בלבד אחזו בהגה- עדות ללא מילים להיקף שתיית האלכוהול. של הגברים. נכון, יכול להיות שהם שתו רק כוסית או שתיים ובהיותם אזרחים שומרי חוק העדיפו שלא לנהוג (ולמה היא צריכה להיות "הנהג התורן" - זו כבר שאלה אחרת). אבל גם סביר מאד להניח שהם היו במצב לא מאוזן בעליל. הביטו נא סביבכם בפורים הבא אם אתם מחפשים הוכחות לדבריי.
כעת - שתי אפשרויות: או שתשאלו האם גם אני רוצה לשתות "עד דלא ידע" בשם השוויון המגדרי. או שתכנו אותי שוב "משביתת שמחות" שרואה שוביניזם מודע או לא מודע לעצמו בכל מקום.
לגבי שאלת השתייה - ארגיע אתכם: לא, אינני מחפשת לעצמי התפרקות פומבית בשם שום ערך שבעולם. ישנן לא מעט צורות "לנקות" את הנפש משגרות יום יום מתישות, ושתיה עד אובדן שליטה - קל וחומר בחברה מעורבת - אינה אחת מהן. לא עבור נשים וגם לא עבור גברים. וכן, במצבים של שליטה חלקית אנחנו, הנשים, פגיעות יותר בגוף ובנפש (ולא משנה לצורך העניין באשמתו של מי) ועל כן עלינו להיזהר כפליים. אבל העובדה הזו לא פותרת את הגברים מהזהירות ומהאחריות לעצמם ולאחרים. ואני לא מדברת רק על סכנת הרעלה / התייבשות. השותים מתעלמים לרוב מהעובדה שיש להם "קהל" - בדרך כלל אחיהם הקטנים או ילדיהם.
ולא עוזר אם אומרים לילד קטן "אבא בסדר, הוא רק קצת שיכור" בשעה שהוא נועץ באביו עיניים מבועתות. זו לא חוויה חולפת אלא זיכרון ילדות שמוטמע בילד - לפעמים שנה אחר שנה עד שהוא עצמו לומד לנהוג באותה הדרך. כן, כשאתם שיכורים כלוט אתם פוגעים בסיבתכם גם אם אתם לא רוצים בכך. ועוד לא התחלתי לדבר על הבלאגן שאתם משאירים סביבכם באמצע החג התובעני בין כה וכה - ללא שום יכולת לקחת עליו אחריות. ודי לחכימא.
ולגבי חיפוש השוביניזם. צדקתם. קיראו לזה נורמה, קיראו לזה אווירה חברתית, אבל הוא כאן. מתחבא היטב, אבל חושים בריאים יזהו אותו מיד. הגבר מקבל לגיטימציה חברתית בשם "המצווה" (השנויה מאד במחלוקת מבחינה הלכתית אך משום מה זה לא מהווה שיקול של ממש) להסיר כל אחריות ועול החג נופל במלואו על כתפיה של האישה. גם אלו מבין הגברים שמתחילים את "מצוות היום" רק אחרי שכל משלוחי המנות נשלחו וסעודת החג המוכנה עומדת על השולחן הערוך - עדיין משאירים לנשים את הסדר שאחרי, את הכלים ואת הטיפול בילדים במצב נפשי גבולי, מרוחים באיפור בשלל צבעי הקשת וסובלים מהרעלת סוכר. ואם יש בנוסף לכל זה גם נסיעה ארוכה חזרה הביתה בתום החג... רק המחשבה על זה מעבירה צמרמורת.
וכך הופך לו החג הכי שמח בשנה לסיוטה של כל אישה. שגם היא, אגב, חייבת בכל מצוות החג, כולל משתה ושמחה, כי "גם הן היו באותו הנס". אבל לה פשוט לא נשאר זמן לשמוח. כי בסופו של יום כל הבעיות והמטלות איכשהו, שוב, מתנקזות אליה.
ובעצם, מה חדש? הרי כל השנה הגברים מקבלים לגיטימציה להימלט מההתמודדויות השונות שמזמן הבית תחת מסווה "הזמן גרמה". מכירים את הבדיחה המפורסמת על השיקולים לקביעת זמני המניין בבית הכנסת? לטובת אלו שלא: שעת היציאה לגנים / בתי ספר, שעת האיסוף מהגנים ו/או שעת האמבטיות + ארוחת ערב + השכבת הילדים לישון. והמהדרין מוסיפים שיעור בין מנחה לערבית, כדי שהאיש יחזור לביתו בנחת "בשוך הקרבות" ולא לפני. כשחברתי אמרה לפני שנים לקבוצת נשים שבן זוגה היקר (והנדיר) לא הולך למניין בבוקר אלא מתפלל ביחידות מכיוון שזו שעת לחץ בבית, נפקחו מולה עשרות זוגות עיניים נדהמות. הכיצד ייתכן שהאיש שלה מפסיד תפילה במניין לשם עזרה בבית. אבל אפילו לא חייבים ללכת "כל כך רחוק". מספיק להתגמש מעט עם שעות המניינים. או לקבוע שניים: אחד לסבים ולנוער ואחד לאבות.
אבל למה לטרוח אם בבתים כל כך רבים האישה היא זו שאומרת "זה בסדר. אתה חייב בתפילה במניין - אני אטפל בילדים". ומתמוטטת שדודה בסוף הערב על ערימת הכביסה שבסלון או על השטיח בחדר הילדים - תלוי מה זימן לה הערב.
הבעיה של נשים רבות כל כך היא שהן התרגלו לחשוב ש"ככה זה", שזאת המציאות שנקבעה מששת ימי בראשית על ידי הקב"ה בכבודו ובעצמו ואין דרך לשנותה ולו במעט. הן תרגלו לכך שהאיש חייב ללכת לתפילה במניין בשעה שנקבעה ללא כל קשר עם הלו"ז של הבית, שהוא חייב לשתות בפורים "כי זו מצווה" או "כי זה החג שלו". הן התרגלו לכך שביום כיפור הוא זה שיהיה כל היום בבית הכנסת - לעיתים בלי לחזור כלל הביתה ולו רק כדי לבדוק שאשתו (המיניקה / ההרה / הגמורה "בלי סיבה" מהצום) עדיין בחיים תחת שכבות הבמבה שעל ספת הסלון. שהיא הספיקה להתפלל רבע שחרית בין טיטול לבקבוק לארוחה לתינוק הגדול להקראת סיפור. הן התרגלו לכך שבערב יש לו חברותא, והבית יכול להתמוטט מערימות הכלים, הכביסה, והסנדוויצ'ים של מחר (שצריך להכין בערב כי בבוקר את לבדך במערכה).
הכל בשם ההנחה השגויה שאם נשים לא חייבות במצוות שהזמן גרמן - אזי עליהן "לשחרר" לחלוטין מכל מטלה את הלו"ז של בני זוגן שכן חייבים במצוות אלו.
ומי שלא חוותה או ראתה מקרוב מ-ע-ו-ל-ם ולו אחד מהמצבים שתיארתי - שתקום.
וכך נושאות נשים רבות בכל העול לבדן או על בסיס עזרה מזדמנת עד שהחגים הופכים למשימה מפרכת שצריך לצלוח, משבצת בלוח השנה שעדיף היה לדלג עליה.
וכן, גם שינוי המצב הזה הוא בידיים שלנו. רבות תגלינה שמספיקה "רק" שיחה כנה עם בן הזוג שבדיוק כמוהן לא חשב מעולם על חוסר ההגינות שבמצב הקיים. ומשם קצרה הדרך להקמת מניין בשעות שאינן מתנגשות עם "שעות שיא" בבית, לארגון מסיבות פורים שהדגש בהן אינו על אלכוהול - בטח שלא "עד דלא ידע", להתנהלות אחרת ב"ימים נוראים".
וכדאי להזדרז: פסח עוד רגע כאן.