לפני שבוע נפלו כל מנגנוני ההגנה שלי.
כל המשפטים ששיננתי לעצמי בהיותי ילדה חסרת פחד בגוש עציון - ילדה שהולכת ברגל בין היישובים, תופסת טרמפים, חוזרת הביתה בלילות.
כל המשפטים ששיננתי ואני עדיין משננת לעצמי בשעה שילדיי המתבגרים חסרי הפחד נוסעים בטרמפים ויורדים למעיינות של גוש עציון.
כל האשליות אודות הביטחון המדומה בצומת הגוש ההומה תמיד, ביום ובלילה, על התאורה בטרמפיאדות, על החיילים ששומרים, על הזמינות של מוקדי המשטרה, על ההליכה בחבורות גדולות שמקנה חסינות מפני הכל.
פתאום התחוור לי באופן האכזרי ביותר עד כמה אנחנו חשופים.
ועזבו אותי מהנסיעה בטרמפים - כבר עייפתי מלהגיב על השטויות שרצות בפייסבוק ובטורי הדעות למיניהם. נסיעה בטרמפים היא אכן מסוכנת, אבל היא לא יותר מסוכנת מחציית כביש או מנהיגה או מהליכה לבילוי בדולפינריום או מוויכוח על חניה או מלשלוח ילדה למכולת השכונתית בשעות אחר הצהריים ומעוד אינספור דברים. אתם יודעים מה? נסיעה בטרמפים לא מסוכנת אפילו יותר מללכת לישון. רוב האנשים בעולם מתים במיטתם.
האמת המצערת והמחרידה היא שאנחנו חשופים בכל מקום לבלתי נודע. השטן אורב מלפנינו ומאחורינו, ואנחנו מדחיקים את קיומו עד שהוא מחליט להגיח למולנו ולשאול את השאלה הכי מתבקשת - מה, לא ידעת שאני כאן כל הזמן?
אותו מנגנון הדחקה הוא שגורם לאנשים מסוימים להאשים את הקורבנות. מציאת אשמה מוגדרת, כשל בטיחותי בולט יתן עוד אשליה קטנה של ביטחון. הם לא נסעו בתחבורה ציבורית ולכן נחטפו, היא לבשה שמלה פרובוקטיבית ולכן נאנסה, הוא הרים את הקול ראשון ולכן נדקר, וכו' וכו'.
ואם הקורבן הוא מתנחל - "נערי ישיבה" כפי שנכתב בכותרות החדשות ביום שישי שעבר - אז בכלל אפשר להירגע. אלו לא שביעיסטים שחזרו הביתה מבגרות בלשון. אלו "נערי ישיבה" - זה מריח תג מחיר, זה מריח "בחורי ישיבה" - נו, אלו שלא רוצים להתגייס לצבא, אתם יודעים. זה מרחיק את הסכנה. כמו להגיד לילד: "הירגע, אין טיגריסים בישראל...". את "נערי הישיבה", כנראה, הטיגריסים יכולים לטרוף חופשי. בדיוק כמו את הנערות שמרשות לעצמן לבוש פרובוקטיבי. בדיוק כמו את הילדים שנכנעו לסקרנותם והלכו עם האיש הזר.
בימים כתיקונם מנגנון ההדחקה חסר ההיגיון הזה מגן עליי. בלעדיו לא הייתי מאפשרת לבנותיי לעלות אפילו להסעה של בית הספר. ועל לצאת לקומזיץ בשביל הביטחון של היישוב או להתעכב אצל חברה בכלל אין מה לדבר. ההתעלמות מהשטן האורב היא זו שמאפשרת לנו לנהל חיים תקינים פחות או יותר.
אבל בימים שכאלו אסור להיכנע. אסור להדחיק. אסור להטיל את האשמה על הקורבנות כדי לשקם את תחושת הביטחון שלנו עצמנו. וזה בכלל לא משנה אם לעלות על טרמפ זה "בסדר" או "לא בסדר". זה בכלל לא משנה אם חולצה עם מחשוף עמוק היא לבוש "מגרה" או לא.
בימים האחרונים אני מרגישה כאילו חזרתי לתקופת ינקותם של ילדיי, כשהייתי ניגשת עשרות פעמים אל מיטותיהם לוודא שהם נושמים. בגלגול הנוכחי אלו סמ"סים מודאגים. רק לזכות לתשובה, לדעת שוב ושוב ושוב שהם מוגנים. לעת עתה. עד הסמ"ס הבא.
אימהות מרחבי גוש עציון תצטלמנה היום (יום חמישי) באותה הטרמפיאדה שממנה נחטפו הבנים עם שלט הקורא "bring back our boys", על מנת להפיץ את התמונה בכל פלטפורמה אפשרית ובכך להניע קמפיין של נשים ואימהות בכל העולם.
אולי בתוך חוסר האונים הכללי, בתוך שברי אשליות הביטחון - זה הזמן לאחוות נשים ואימהות. לא משנה כרגע מה משדר לכן מנגנון ההגנה שלכן. לא משנה כרגע אם נכון או לא נכון לנסוע בטרמפים. עכשיו יש רק דבר אחד שמשנה. כל מי שהרתה או ילדה אי פעם ילד, כל מי שהניקה או חיבקה או שרה שירי ערש - תבין.
אסור לתת לשלושת הבנים להפוך ל"נערי ישיבה" מעבר להרי החושך. זה הזמן שלנו, האימהות - לדבר, לכתוב, לפרסם, להתחנן, להפגין. ולהתפלל. ולהאמין.
ולהתפלל שנאמין.
מוקדש לרחל פרנקל לבת גלים שעאר ולאיריס תשורה יפרח. שתתבשרנה בשורות טובות במהרה.
אמן.