מעשה ששמעתי מפי חברה: לפני כחודש, בשעה שהלכה במדרחוב הירושלמי, ניגש אליה בחור נחמד וחייכן, ופנה אליה במילים הבאות: "שלום, אני חיים (שם בדוי) מתנועת "נקודה יהודית" (שם בדוי). אנחנו מאמינים שהיהדות שייכת לכולם..." הבחור התכוון להמשיך ולהציע לחברתי חומר הסברה "ידידותי", אלא שהיא הסתובבה בעלבון והלכה משם. הבהרה הכרחית: חברתי היא יהודייה שמגדירה את עצמה כדתייה, אלא שמסיבותיה השמורות עמה היא בוחרת להתלבש ולהיראות, מה שנקרא, "לא בשטנץ המקובל". וזה מה שבלבל את הבחור.
כאשר סיפרה לי חברתי את המעשה - בתחילה לא הייתי שותפה לעלבון שחשה. הרי אם היא בחרה, במודע, "לא להיראות דתייה" מבחינה חיצונית - עליה, כאדם בוגר, לשאת במחיר של בחירתה, קרי: לקבל הצעות "לחזור בתשובה" ברחובות ובתחנות אוטובוס.
כולנו הרי שופטים לפי החיצוניות. עוד בטרם הכרנו את העומד/ת מולנו - אנחנו מגבשים לעצמנו דעה לגבי מידת "דתיותו/ה" על פי סגנון לבושו/ה, גודל הכיפה שלו או כיסוי הראש שלה, על פי סוג המכשיר הסלולארי שבידו/ה וכו'. ומיד אנחנו ממיינים את האדון או הגברת ל"מגירות" בתפישתנו החברתית: זה "מרכזניק". זאת "לייטית". בעצם היא כנראה רפורמית, הרי הרגע שמעתי אותה מנהלת שיחה ערה בסמארטפון שלה על סוגי טליתות. וזה מתנחל, לפי החלוצה "בחוץ", הסנדלים התנ"כיות והפאות. וזאת "צפונבונית", הנה: היא מחזיקה בידה בעלת הציפורניים המטופחות שקית עם כיתוב של חנות לחיות מחמד. והזוג הזה שם - הם מאחינו החילונים, על בטוח. בואו ניגש אליהם ונציע חומר הסברה.
אז נכון, זה מרגיז מאד, במיוחד את אלו שנראים מעט שונים מהמוסכמות ונאלצים להתמודד יום יום עם התיוג החברתי השגוי. אבל להגנת ה"מגזר" אפשר לומר שזה עובד גם הפוך. אם מתנחלת תגיע לפגישת עבודה בתל אביב (סליחה על הסטראוטיפ) לבושה במכנסיים, היושבים מולה יתקשו, קרוב לוודאי, לעכל את הסתירה. הרי לפי דגם המתנחלת שהם רואים בעיני רוחם, היא "אמורה" ללבוש חצאית ג'ינס ארוכה + גרביים בתוספת סנדלי "שורש".
לתיוג הזה, מסתבר, חברתי התרגלה מזמן. היא אפילו מקבלת אותו בהבנה שיש משהו נוסך ביטחון בכך שאנחנו יכולים להכיר ממבט ראשון ולו מעט את העומד/ת מולנו על פי המראה החיצוני. לא סתם נאמר "הבגד עושה את האדם". אלו שבוחרים, במודע, לשחק את המשחק החברתי לא לפי כלליו - מודעים גם להשלכות.
מה שהרגיז והעליב אותה הפעם הייתה לא עצם התיוג כ"חילונית" אלא הניסיון "להאיר לה את הדרך" בלי שביקשה זאת מחד וההצהרה הכאילו - מכבדת ש"אנחנו מאמינים שהיהדות שייכת לכולם" מאידך.
אם אתה סבור באמת שהיהדות שייכת לכולם - פירוש הדבר שבאמת, אבל באמת, אתה חושב שהיהדות היא של כל עוברי האורח ברחוב בדיוק כמו שהיא שלך. ומכיוון שאינך בוחן כליות - אינך יכול להגיש להם את האמת (עם ובלי מרכאות) על רגל אחת, בפינת רחוב. ואם ברצונך לנהל דיון רציני על יהדות - עליך להיות מוכן לנהל שיח אמתי, דו-כווני, שבו שני הצדדים יהיו מוכנים ללמוד זה מזה.
יש משהו מתנשא, פטרוני, בעצם התעוזה לגשת לאדם לא מוכר ברחוב ולשדר לו את המסר הבא: "היהדות שייכת לכולם. כעת, בוא ואלמד אותך על יהדות, מכיוון שאתה אינך יודע את מה שאני יודע".
לו היה אותו בחור עומד ליד דוכן עמוס ב"ספרי יהדות" וכל המעוניין - ייגש וייטול (או יקנה), לא הייתה לחברתי מילה רעה אחת לומר עליו. להפך. אבל כאן נחצה הגבול הדק בין "לשמש כתובת למעוניינים" לבין פלישה לפרטיותו של אדם אחר תוך זלזול בו. לא כך נוהגים כשבאמת מאמינים שהיהדות שייכת לכולם.
אבל למה לבא בטענות ל"מפיץ יהדות" אחד מסור כאשר כך בדיוק נראים "פני היהדות" הרשמיות? כאשר רובו המוחלט של ה"ממסד הרבני", במקום להוות כתובת מסבירת פנים לפונים אליו, מנסה לשלוט באופן מוחלט הן במרחב הציבורי והן בתחומים הפרטיים השייכים ליחסי אדם-הקב"ה. וכאשר מול הממסד או עובדיו עומדת אישה - היא זוכה לגישה פולשנית ומשפילה כפליים.
מי מאתנו שעברה חקירה צולבת של בלנית קפדנית בבואה לקיים את אחת המצוות האישיות והפרטיות ביותר, תבין בדיוק על מה אני מדברת. מעטים הם המקוואות שבהם הבלנית תוותר על בדיקה מקרוב של גוף הטובלת המיועדת, בתוספת סדרת שאלות אישיות, פעמים רבות למרות בקשתה המפורשת של הטובלת עצמה. מבחינה הלכתית הבלנית אמורה לשמש כ"נותנת שירות" אך משום רבות מהן (בלי להכליל...) נוטלות לעצמן סמכויות של פיקוח שגובל בהטרדת חסרות ישע. והנשים שמעיזות להתלונן על ההשפלה, או חמור מכך - להביע רצון לטבול בפרטיות ולקחת אחריות על המצווה שלהן (שלהן!) - נאלצות לעמוד בפני חומות בצורות של תקנות ונהלים שלא ברור כיצד ועל ידי מי נקבעו. עבור נשים רבות מאד הופך הביקור במקווה לסיוט של ממש. ואלו שאינן משוכנעות בהכרחיות הטבילה החודשית פשוט לא תבואנה אחרי הפעם הראשונה.
גם אלו מביננו שביקרו בכותל בראשי החודשים האחרונים... כן, אני נוגעת כאן בנושא ה"אסור", ולא במקרה בהקשר הזה. בואו ננסה לרגע אחד להתנתק מדעות קדומות. לרגע אחד ננסה לא לשפוט איש(ה) לפי מראה חיצוני או לפי מנהגים. לא לנקוט עמדה כלפי דרך תפילתן של נשות הכותל. לא לתייג. רק להביט ביושר ובאומץ אל מרחב התפילה הציבורי ולקבל את ריבוי הקולות בו. הקולות שכולם נכנסים תחת ההגדרה "יהדות", גם אם הם סותרים לפעמים זה את זה. איש אינו חייב להסכים עם רעהו (במקרה זה - עם רעותו) אבל מאי הסכמה ועד לביטול קולו(ה) של מי שמבקש(ת) לעבוד את הקב"ה בדרך שונה מה"מיינסטרים" - המרחק עצום. וודאי שאיש אינו מוסמך לשפוט האם נשות הכותל עובדות את הקב"ה ובאיזו מידה של הצלחה. הרי זו היא פטרונות בהתגלמותה.
בואו נדמיין לרגע מציאות שבה במקום לנהל מאבק נגד נשות הכותל היה הממסד הרבני יוצא באמירה שאמנם תפילתן של נשות הכותל אינה לרוחו אבל הוא לא ימנע מאף איש או אישה להתפלל כדרכו/ה במרחב ששייך לכלל ישראל - על ריבוי גילויי היהדות שבו. האם אמירה כזו לא הייתה מכבדת את הרבנות יותר מניסיון השליטה המוחלטת במרחב התפילה בכותל ומהמאבק המתיש שהסתיים בסופו של דבר בהפסד בבית המשפט?
אז מה אני מבקשת לומר? שעל כל אחד מאתנו לוותר על אמונתו לטובת האמת של האחר? לא. אמת פנימית ושכנוע בצדקת הדרך הם לרוב דבר חיובי ומבורך - יותר מכך: הכרחי כאשר מדובר באמונה ובעבודת הבורא. אבל הייתי רוצה לראות את הממסד הדתי מתנהל אחרת מאותו "מפיץ יהדות" הפולש לפרטיותם של אחרים תוך זלזול בהם. זה אפשרי אם משנים גישה מפטרונות לאמפטיה והקשבה לכל יהודי ויהודייה באשר הם. כאשר משאירים את עבודת הבורא של הפרט בתחום אחריותו של הפרט עצמו. גם במרחב השייך לכלל, קל וחומר במרחב הפרטי של האדם.
איך אומרת הבדיחה המפורסמת? אנחנו דואגים יותר מדי לעולם הבא של חברינו ולעולם הזה של עצמנו. אם במקום זאת נדאג לעולם הבא של עצמנו ולעולם הזה של חברינו- העולם יהיה טוב יותר לאין ערוך.
וגם התדמית של הרבנות.