"אסור לי לשכוח": תשע שנים לגירוש

ביקור פתע.

הנה אני. בתוך המושב.

רחוב השיטה 43, הבית מול בית הכנסת והמרכז.

מהלכת בשביל מרוצף במרצפות כחולות ואדומות דהויות. יש שער כזה מאלומיניום (נו ,זה עם הרשת הקרועה) ודלת מעץ כהה מרוחה בלקה. משמאלי ארון חשמל.

נכנסת הביתה.

לטורים נוספים:

"אנחנו לא הזויות": הנשים שנלחמות על הר הבית

צמה לך נפשי: שו"ת נשי לצומות

"בהלכות הר הבית, נשים יובילו את הגברים": ראיון עם אשת הלכה

חוזרת לשוטט במושב

מימיני המטבח. המטבח לא גדול בכלל. הוא מכיל בתוכו שולחן עגול בינוני מעץ כהה, כסאות עם רגליים מקופלות מברזל ומושב ומשענת חומים (מרופדים). היו חמישה כסאות מסביב לשולחן. מימין ניצב התנור, על השיש מימין ניצבו המיקרוגל והטוסטר אובן. בהמשך השיש הוצבו שני כיורים, חלבי ובשרי, ובסוף השיש (בנקודה השמאלית ביותר) ניצבו הכיריים. בכוך השמאלי שליד הדלת האחורית, ניצב המקרר של אמקור שאמא תמיד התהדרה בו שהוא כל כך ישן ועדיין במצב מצוין ("אין על אמקור!").

הסלון ממוקם ממש מול דלת הכניסה ומאחורי הטלוויזיה יש חלון גדול שמוביל לפרגולה.

אם הייתי פונה שמאלה מדלת הכניסה, הייתי מגיעה למסדרון. שם יש ארונות קיר צדדיים, את השירותים השניים ומראת גוף גדולה משמאל.

אם נמשיך ישר נגיע לחדר של טלי, זה עם הקירות המקושקשים. אם נפנה ימינה נגיע לחדר של אמא ולחדר שלי.

החדר שלי היה צבוע בתכלת והיה בו את המחשב. זה היה עוד לפני הפייסבוק, אז היה לי אייסיקיו. אהבתי את החדר שלי. אולי הצבע שלו הרגיע אותי. הגיטרה שלי נשענה על הקיר וממול ניצב הארון והשולחן, יחד עם הספרייה והמגרות (הן היו מונחות מצד ימין , משמאל לארון הקיר). המיטה הייתה ממש ממול ופניה לדלת כשישנים.

המקום שהכי פחות אהבתי בבית היה חדר האמבטיה. אמא אמרה שאם אנחנו נישאר בגוש קטיף אז היא תשפץ, היא הבטיחה…

אבל אנחנו כבר לא, אז ההבטחות נשארו שם.

בזמן האחרון, אני מוצאת את עצמי משוטטת במקומות שונים במושב. פעם זה בבית, פעם בבית הכנסת ועוד ועוד. כדי לא לשכוח, אסור לשכוח.

(צילום: פרטי) נוער גדיד לפני הגירוש

התפילה האחרונה בגדיד

שמי חוה. נולדתי וגרתי במושב גדיד שהיה בגוש קטיף.

בימי הגירוש הייתי נערה בת 16. הגירוש הרשמי מגדיד היה ביום שישי, ה- 19 באוגוסט לשנת 2005, י"ד אב תשס"ה.

יום הגירוש ה"לא רשמי" מגדיד התקיים רק כמה ימים לפני כן, ביום שלישי י"א באב. ביום הלא רשמי הזה התכנסנו כולנו במרכז המושב, ליד בית הכנסת וערכנו טקס אבל. טקס שהרגיש כמו אלף הלוויות יחד.

בטקס לא היו נאומים חוצבי להבות ומלאי פאתוס. היה בכי. בכי גדול.

כולם, ממקימי המושב המבוגרים ועד לילדים הקטנטנים, יבבו בצער וכאב קורע. המושב היה צבוע כולו בכתום, שהיה צבע המאבק, ועמדנו שם במעגל, מתחת לעצי הנוי. היו נציגים שנשאו דברים. ה"דברים" היו סוג של מילות פרידה מהמושב ומהאנשים. היו כמה אנשים בקהל שכמעט והתעלפו. גבי, שהיה ממקימי המושב, חיבק את עץ האזדרכת ששתל במו ידיו. העץ היה גבוה וחזק. שורשיו היו נטועים היטב בקרקע. גבי נאחז בו ולא הירפה.

בתום הטקס, נכנסנו לתפילה אחרונה בבית הכנסת. זו כבר לא הייתה תפילה של תקווה, אלא של השלמה.

יצאנו מבית הכנסת ורוב התושבים החלו לנסוע בשיירה שקטה וכואבת אל מחוץ לגדיד, אל מחוץ לגוש. היו כאלה שנסעו לאתר הקראווילות בניצן והיו כאלה שנסעו לבית המלון בנווה אילן.

משפחתי עזבה את המושב. כמה בני נוער ומשפחות בודדות נשארו (חלק מפאת תפקידי ההורים- רפואי/בטחוני, חלק בגלל שלא רצו לצאת עד שיבואו החיילים) ואני בתוכן.

הימים הבאים עד לגירוש הרשמי, היו ימים הזויים, ימים בהם הזמן לא מובחן… הגירוש של נווה דקלים, האוטובוסים שמיהרו לאסוף את המגורשים, המבטים הכבויים. הכל התערבב ונעשה קשה יותר ויותר.

יום שישי. 8 בבוקר.

בבית בו שהינו (בית משפחתו של הרבש"צ), היו שמועות שחיילים מגיעים לגדיד. הגרוע מכל קורה. יצאנו החוצה כדי לוודא את השמועה (שכל יום היה חשש אליה) ובאמת ראינו את השיירות הירוקות והשחורות הולכות ומתקרבות…

תשע שנים אחרי

17:00. אני בגפי, בתוך הג'יפ הממוגן, יחד עם אנשי הביטחון של המושב. אנחנו יוצאים מגדיד.

דמעה ועוד דמעה על כל אבן, שביל, כל עץ דקל, כל מטר שאנחנו עוברים. הגענו למחסום כיסופים וממולנו שלט הכניסה לגוש קטיף. אנשי הביטחון מסתכלים עליי ברחמים ואני מסיטה את ראשי לחלון כדי לזכור ולנשום את האוויר.

זאת הייתה הפעם האחרונה שהייתי שם.

היום, תשע שנים אחרי. אני בת 25, מסיימת תואר בחינוך מוזיקלי במכללת לוינסקי ומתגוררת בלוד.

לאחר הגירוש משפחתי עברה לאתר הקראווילות בניצן ושם התגוררנו שמונה שנים. לפני כמעט שנה, אמי עברה לביתה החדש ביישוב "באר גנים"- היישוב הקהילתי החדש לתושבי גוש קטיף הנמצא סמוך לאשקלון. אבי ואחי עדיין מתגוררים בקראווילה בניצן (הוריי התגרשו).

השנים שאחרי הגירוש היו לא קלות. הקושי של אבי למצוא עבודה מפאת גילו, אוזלת היד של הממשלה כלפינו, הביורוקרטיה שהפכה לסיוט ובעיקר - פירוק קהילת גדיד לגזרים. קהילת גדיד התפצלה. בהתחלה זה היה רק לניצן ונווה אילן ואח"כ היו משפחות שעזבו לקראווילות בעין צורים, ביד בנימין ובאבני איתן שבגולן.

כשטילים משוגרים מתוך הריסות גוש קטיף

היום אנחנו בימי מלחמה. מלבד המחשבות על שלומם של החיילים וההרוגים ז"ל, אני חושבת על כך שכוחותינו נמצאים שם. ברצועת עזה. הידיעה שציר כיסופים פתוח לתנועה עושה לי חשק לנסוע לשם ולהיכנס עם הצבא פנימה. רק לראות, להיות, לזהות.

לצד הרצון להיות שם, קיים בי תסכול שקט. אני לא מרבה להתעסק בו, כדי לא להיכנס למרה שחורה. התסכול על משגרי הטילים שיושבים בין הריסות גוש קטיף ומשגרים טילים עלינו, על ישראל. רעיון שלא נתפס, למרות שלפני הגירוש התרענו והזכרנו אותו שוב ושוב ואף אחד לא הקשיב לנו. אבל אלו מחשבות שווא, לא יעזור כלום. אני מקווה מאוד שמוקד הפגיעה יהיה בחמאס ולא בחיילנו.

כשגורשתי מגוש קטיף היה בי המון כעס. על המדינה, על החיילים ועל האנשים שחיים את שגרת יומם כאילו כלום. בעיקר היה לי קשה עם אנשים שאמרו לי שהם מבינים אותי (איך תבינו אותי אם לא הייתם שם?!), ושאני לא יכולה לדבר עם אף אחד על הגירוש, מלבד אנשי גוש קטיף.

היום הכעס התקהה ונהפך לכאב גדול וגעגוע עצום. הגוש נראה בדמיוני כיקום מקביל. חלק ממי שאני, אך בו בזמן גם חלק נפרד מחיי. כאילו אחרי הגירוש נהייתי אחרת. אולי רק ככה אני יכולה לעכל את הגוש הזה.