"יוסי בן יוחנן אומר: יהי ביתך פתוח לרווחה ויהיו עניים בני ביתך ואל תרבה שיחה עם האישה. באשתו אמרו, קל וחומר באשת חברו. מכאן אמרו חכמים: כל זמן שאדם מרבה שיחה עם האישה - גורם רעה לעצמו ובוטל מדברי תורה וסופו יורש גהינום." (פרקי אבות, א' ה').
אני מניחה שהמשנה הנ"ל מוכרת לכולם ומצוטטת מעל כל במה אפשרית בהקשר של... צניעות וחברה מעורבת, איך לא.
אז בסדר, בואו ונשאיר לרגע את ההקשר כמות שהוא. נניח שהמשנה מדברת על זהירות בעניינים ש"בינו לבינה". ואם כך הדבר - מטבע הדברים, יפנו החכמים ל"אדם" - הגבר, הסובייקט, וידרשו ממנו להמעיט בשיחה עם האישה - האובייקט. מהאישה לא נדרש כאן דבר במפורש, אבל ברור מאליו שמבין השורות גם היא נדרשת "להתיישר" לפי הסטנדרטים של האיש שלא מרבה עמה בשיחה.
הרי כך היו פני הדברים בתקופת חז"ל: לאישה לא הייתה שום אפשרות קיום עצמאי: לא כלכלי ולא חברתי. אישה רווקה גרה בהכרח בבית אביה (שימו לב: בבית אביה, ולא בבית הוריה), עם חתונתה היה האיש "מכניסה לביתו" (את ההד אל ה"הכנסה אל בית האיש" אפשר למצוא בטקס הנישואין של ימינו), ועם גירושיה או עם מות האיש, חלילה, הייתה האישה שבה אל בית אביה או נישאת בשנית או לחילופין, נידונה להימנות על "האוכלוסיות החלשות" דאז.
כמובן, שהמציאות בעם ישראל לא הייתה שונה מהמציאות בעולם כולו. איש לא העלה אז על דעתו את המהפכה הפמיניסטית, ולכן ניסו חכמים להגן על האישה במסגרת הנורמות החברתיות דאז והורו לאיש לאהוב ולכבד את אשתו, ראו באור שלילי ביותר אלימות כלפי נשים ודאגו למצבן הכלכלי של הגרושות באמצעות הכתובה.
אבל יחסם אל האישה היה ברוח התקופה - כאל אובייקט. לא אובייקט חסר רגשות אלא כזה הראוי להתחשבות. ובכל זאת - אובייקט. המחפשים אישור לדבר יכולים להיזכר בביטוי "אשה גולם היא ואינה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי" (מסכת סנהדרין), שמשקף, ברוח התקופה, את התפישה שלאישה אין חלק ביצירת העובר והיא אינה אלא כלי הנושא אותו במשך תקופת התפתחותו, כלומר: תפלה לגבר ומשמשת עבורו אמצעי להמשך השושלת. ונוכל לעיין גם במסכת כלה, שמשווה את האישה ל... בשר מהמטבח, בהקשר לא סימפטי במיוחד. מטעמי כבוד הקוראים אמנע מלצטט כאן את הדברים, אבל המבינים והמבינות יבינו ומי שלא - מוזמן/ת לעיין בטקסט עצמו.
והשאלה הנשאלת היא: האם האמירות הללו - בדיוק כמו הברכה "שלא עשני אישה" (שעליה כתבה כאן בעבר אפרת גרבר-ארן), בדיוק כמו הקביעה ש"כל המלמד בתו תורה כאילו מלמדה תפלות", בדיוק כמו הקביעה ש"נשים - דעתן קלה" - משקפות עמדה עקרונית או את המציאות החברתית דאז?
אני רואה רמז לתשובה אפשרית בפירושו של הספורנו לפרשת בראשית. ומה הקשר - ישאל השואל - ובצדק. למה ובאיזו רשות אני מערבבת כאן הלכה ומדרש ופירוש לתורה, ובין תקופה אחת לאחרת? אלא שלא הלכה ביקשתי ללמוד כאן, אלא הלך מחשבה ותפישות חברתיות.
ולהלן הדברים: "עזר כנגדו - עזר שיהיה כמו שווה לו בצלם ודמות. ואמר "כנגדו" כי הנכנס לכף נגד דבר אחר כשיהיה שווה לו בשקל (במשקל) יהיה נגדו בקו ישר אבל כשלא יהיו שווים שני הנשקלים יהיה זה עולה וזה יורד..." עד כאן - פירוש שלא היה מבייש אף פמיניסטית בת ימינו. אלא שאז באות המוסכמות החברתיות ומקלקלות את הכל: "אמנם לא היה ראוי שיהיה העזר שווה לו לגמרי כי אז לא היה ראוי שיעבוד וישרת אחד מהם לחברו".
כלומר: אם במציאות שאני מכיר האישה אינה שווה לגבר - אזי לא יכול להיות שהיא נבראה שווה לו, למרות שמפשט הכתובים משתמע שוויון מוחלט. בלשון ימינו קוראים לזה "לירות את החץ ואחר כך לצייר את המטרה". אם כך נוהג העולם - ובאמת באמצע האלף הקודם לא היה ניתן לדמיין שום מציאות אחרת - סימן שכך נבראו הדברים מראשיתם.
מ.ש.ל.?
רגע, הרשו נא לי להטיל ספק במוחלטות ההוכחה.
האם ייתכן שחכמינו לדורותיהם - אם היו מכירים את המציאות החברתית של ימינו - היו מדברים בקול אחר? אני רוצה להאמין שכן. לי, באופן אישי, זה מאפשר לחיות בשלום עם אמירות מקוממות שהן, מה לעשות, חלק מהמורשת שלי - בין אם ארצה בכך ובין אם לא. הידיעה שהדברים נאמרו לא כאידיאל אלא כביטוי לתפישה חברתית בעולם ששייך לעבר מאפשרת לי להתפנות לקריאה נינוחה יותר וביקורתית פחות של דבריהם . האמירות הנ"ל אמנם לא הופכות מקוממות פחות - אבל הן מקבלות שייכות היסטורית ועל כן ניתן להשאיר אותן בהקשרן החברתי-תרבותי ולהתקדם למציאות מתוקנת יותר, שוויונית יותר.
אבל כאשר הדברים מצוטטים "כמות שהם" בימינו אנו, כאשר מישהו מדביק אלי תווית של "מוציאה לדברי הבאי", או כאשר רב מכובד טוען שאל לה לאישה לשמש בתפקיד ציבורי בשנות פוריותה כי עיקר תפקידה הוא לגדל את הדור הבא, כאשר מצופה מהבנים שלי - שאותם נשאתי וילדתי - לברך על שלא נבראו כמותי - אינני יכולה שלא להתקומם ולבא בטענות. האם אינכם רואים את המציאות המשתנה? האם, עם יד על הלב ובכל הכנות, אתם חושבים שתוכלו "לייבא" הנחות חברתית של לפני אלפיים שנה אל ימינו אנו, שתוכלו לעצור את העולם מלהתפתח ולהתקדם? לזמן מוגבל מאד ובציבור מסויים מאד - אולי. אם בכלל. אבל אי אפשר באמת לעצור את הגלגל. המציאות- הכלכלית, החברתית, ואפילו ההלכתית - כבר לא נראית "כמו פעם". וטוב שכך.
כל דור והפמיניסטיות שלו. אני קוראת את הסיפור על ברוריה ומבינה שהדרישה "אל תרבה שיחה עם האישה" לא עברה, כנראה, בשתיקה גם אצל הנשים של תקופת חז"ל.
רבי יוסי הגלילי היה מהלך בדרך. מצא את ברוריה, אמר לה: באיזה דרך נלך לעיר לוד? אמרה לו: גלילי שוטה, לא כך אמרו חכמים: "אל תרבה שיחה עם האישה?" היה לך לומר: "באיזה ללוד?" (מסכת עירובין)
אני רואה בדבריה של ברוריה ביקורת על הדרישה "ואל תרבה שיחה עם האישה", ובעקבות כך לעג על ר' יוסי שלא עומד בסטנדרטים ההלכתיים שהוא עצמו אמור לייצג. ברוריה, כמובן, מהווה חריגה מהנוף ה"מיינסטרימי" הנשי של התקופה, אבל ניתן להניח שדבריה הנאמרים בקול ובאומץ משקפים את לחשושי הנשים היהודיות דאז.
ופתאום אני חושבת שאולי יוסי בן יוחנן מפרקי אבות בכלל לא התכוון? הבה נקרא שוב את המשנה. האדם נדרש לפתוח את ביתו לרווחה, ולהפוך את העניים לבני ביתו ו... לא להרבות שיחה עם האישה. על פניו, ההקשר תמוה ביותר. אלא אם כן נפרש את המשנה כולה בהקשר לזמנה.
יוסי בן יוחנן חי בימי בית שני הסוערים, ימי השלטון היווני בארץ. אולי כבר התחילו אי שם ניצנים של מרד בשלטון? אולי קיימת "משטרת מחשבות" ועל כן על כל אמירה פוליטית להיות מוסווית היטב? ולאור זאת, אולי מסתתרת במשנתנו אמירה פוליטית? פתח את ביתך לרווחה - לכל המבקש מקלט מפני השלטונות. העניים שעליך לארח הם בעצם הנמלטים מה"חוק" (ויותר מסביר להניח שהם היו גם עניים כפשוטו). וכעת מוארת לי גם ההנחיה "לא להרבות שיחה עם האישה" באור חדש. יוסי בן יוחנן מבקש להזהיר את מתכנני המרד ואת המסייעים להם: שמרו על בני ביתכם. אך תחשפו אותם לסכנה ללא צורך. גם אם ידועים לך, מארח ה"עניים", סודות מחתרתיים (כי הרי ביתך פתוח לרווחה לנושאי הסודות הללו) - אל תשתף בהם את בת זוגך. אולי יבא יום ותיאסר בעצמך על "פעילות חתרנית" ואשתך תעמוד בפני איומים, או חמור מכך, לחץ פיזי לא מתון. במקרה כזה - גם למענה וגם למען הצלחת המרד - עדיף שהיא לא תדע. כי מה שהיא לא תדע היא גם לא תוכל לגלות. ואם אסור לך לסכן את אשתך - קל וחומר שאסור לך לסכן את אשת חברך ולגלות לה את סודות המרד תוך כדי פטפוט אגבי.
אולי זו הייתה כוונתו של יוסי בן יוחנן? בדיוק כמו כוונתו של ר' שמעון בר יוחאי שאמר "נשים - דעתן קלה" כאשר נשקפה לו סכנה מצד הרומאים והוא חשש שאשתו תיתפס ותסגיר אותו בעל כרחה. אי אפשר להאשים את חכמינו בבחירת מילים לא מוצלחת. הם דיברו בלשון התקופה.
לאור ההקשר שבו נאמרו הדברים נראה לי פתאום שאנחנו היינו אלה שהוציאו את הדברים מכל הקשר ומכל פרופורציה. אנחנו היינו אלה שלא השכילו לראות את הצופן הסודי של התקופה, שפירשו את דברי חז"ל כפשוטם, והתוצאות - הרי הן לפנינו.
"מוציאים לדברי הבאי" כבר אמרנו?
בואו נחזור לראשית של הראשית: "ויברא אלקים את האדם בצלמו בצלם אלקים ברא אותו, זכר ונקבה ברא אותם".
אני מאמינה שזו ולא אחרת הייתה כוונתו של הבורא בשעת יצירת איש ואישה.
וכל השאר - היסטוריה.