שלום יקרים, מה שלומכם?
הפעם אני רוצה לשתף אתכם בתחושות שלי מהתקופה האחרונה. מעבר דירה לפנינו, והאמת שקשה לי כרגע.
בהתחלה נאמר לנו שנעבור בקיץ שעבר והופ.. אנחנו כאן. וכך, כל השנה, אני מרגישה רגל פה, רגל שם. בגוף אני פה, במחשבה אני שם. איך יהיה? מה יהיה? מתי נעבור? איך יהיה לילדים? איזה חברות אמצא שם? איך נסדר את הבית? איך יהיה בשכונה, בעיר?
מנסה לחיות בהווה ולנצל כל רגע, ליהנות ממה שיש, ובמשך השנה די הצלחתי, רק עכשיו, כשהמעבר ממש מתקרב (בע"ה בעוד 3 שבועות), כל יום בבית הנוכחי, מרגיש לי מיותר. די, כבר לא מתאים לי להיות כאן, בבית לא שלי, בבית שאנשים נכנסים אליו כדי לבחון אותו עבורם, פולשים לפרטיות שלי בעל כורחי.. ואני יודעת שאין ברירה ותנשכי את השפתיים וטיפה סבלנות. (שכבר אין לי)!
אמנם יום ההובלה הוא רק יום אחד, אבל כל התקופה הזו מרגישה לי מעבר אחד גדול ולא קל לי בכלל. וכמו בהריון, שאומרים שהוא מורכב מ- 8 חודשים+ נצח, ככה אני מרגישה עכשיו.
חודש שלא נגמר.
רוצה כבר להעביר הכל, להיכנס לבית נעים משלנו, לסיים עם השכירות, לעבור לסביבה עם משפחות וחברה (כרגע גרים במיקום די מבודד), הימים האלו מלאים בתיאום עם ספקים, בחירת רהיטים, שזה כיף מאד מצד אחד, ומצד שני קצת מעייף. כמובן שאני שמחה על מעבר הדירה הזה, ויחד עם זאת אני לא מתעלמת מהרגשות הפחות נעימים שיש לי שם.
מה יש במעבר שהוא כ"כ קשה לנו?
זמני מעבר אלו זמנים של המתנה, של רצון להגיע כבר ליעד. מן בין לבין. בין עבודות, בין רווקות לנישואין, לעיתים בין נישואין לגירושין, מעבר דירה.. אלו הדברים הגדולים. יש זמני מעבר קטנים יותר- מחול לקודש, השעות האחרונות האלו שלפני שבת, שאוטוטו הכל מוכן אבל אנחנו עדיין לא שם, וגם להפך- תיכף מוצאי שבת, אבל עדיין לא והיום לא מגיע לסיומו.. כמובן ההתארגנות בבוקר ומעבר מהבית לעבודה, או לביה"ס, מעבר מיום של עשיה ופעילות - לשינה.
בגדול היום יום שלנו בנוי מהמון מעברים קטנים, ולעיתים הם יכולים להיות לא פשוטים.
לפעמים הם מלווים בתסכול ובחוסר אונים, לפעמים הם מכילים בתוכם קושי רגשי שאפילו אין לו הסבר על פני השטח. כמה סבלנות צריך בשביל הרגעים האלו!
מה שעוזר לי להתמודד זה כמה דברים: קודם כל, אני משתדלת לחשוב על המטרה הסופית ושואבת ממנה תקווה. מדמיינת תמונה יפה של מה שיהיה ומתחזקת ממנה. דבר שני, מדברת על זה ולא מתעלמת מהקשיים שלי! עם בעלי, עם חברות, עם ההורים.. וגם איתכם! דבר נוסף, חשבתי על זה שכשאנחנו כל כך מקובעים במציאות החומרית, הדברים הרבה יותר קשים לנו לעיכול. כל דבר.
וכשאני בוחרת להתחבר למציאות הרוחנית, אני מזכירה לעצמי שכל החיים שלנו בכלל הם זמניים.. ואם אתייחס לתקופה הזו כזמנית מתוך ידיעה עמוקה שהרבה דברים בחיים שלנו הם זמניים, אולי יהיה לי יותר קל. (עדיין עובדת על זה..) לכל אחד מאיתנו יש זמני מעבר. אולי את מחכה להתחתן, אולי אתה מחכה להיות אבא, אולי את מחפשת עבודה כבר המון זמן ולא מוצאת, ואולי הילד שלכם מתקשה כשהוא חוזר מהגן הביתה? נסו לחשוב מה יכול להקל עליכם. אולי לראות את התמונה של המצב האידיאלי? אולי לשוחח עם חבר או חברה טובים? אולי להזכיר לעצמכם שזה זמני והטוב עוד יגיע. בעזרת ה'!!
סיגל אברהם - מנחת קבוצות ומלווה תהליכי צמיחה אישיים וזוגיים. מנחת סדנת "שֶבֶת נשים" - ימי שני בערב, בגדרה. לשאלות ותגובות: sigalevi@gmail.com / 0586518290.