על האפשרות לטבול בלי "השגחה" של בלנית שמעתי לפני החתונה, אבל בתוך כל ההתרגשות וההכנות סביבה, לא הצלחתי לנסות את האפשרות, למרות שהרגשתי שהיא תהפוך את ערב הטבילה לאירוע פחות קשה עבורי. אחרי כמה חודשים שבהם טבלתי בנוכחות בלנית וחזרתי הביתה עם מועקה, החלטתי לנסות לטבול לבד. חששתי מהצפת הנושא בדלפק הכניסה, ליד נשים אחרות, וכך יצא שרק אחרי שהתארגנתי וכבר חיכיתי להיכנס לבור, ביקשתי מהבלנית לטבול לבד. הבלנית הזדעזעה ופצחה במסע שכנועים, שכלל גם איומים שאם אטבול לבד אצטרך לשלם (למרות היותי פטורה מתשלום בשנה הראשונה לנישואיי).
-
עוד באותו נושאהתייקרות הטהרה: מחירי המקוואות המעודכנים ברחבי הארץ לשנת 2023
19/01/23 16:21
ניסיתי להתווכח אבל נוכחתי לדעת שזה קשה מאוד כשלגופך מגבת בלבד ומולך עומדת אישה סמכותית וגם, ובכן, לבושה. לבסוף התייאשתי וטבלתי בנוכחותה, מושפלת ובוכה. כשיצאתי מהמקווה מתייפחת, ניגשו אליי שאר הבלניות וביררו אם בן-הזוג שלי אלים, ואולי לכן אני חוששת לחזור הביתה (שהרי, אני בוכה).
מניעת טבילה לבד באמצעות מניפולציות רגשיות היא עניין שבשגרה
תגובת המועצה לאירוע כללה הכחשה מלאה ("התרשמנו כי הסיפור הזה לא היה ולא נברא"), ניתוח פסיכולוגי שלי ("הטובלת הייתה במצב רוח סוער ובכייני, דבר שהוא שכיח אצל טובלות בשנה הראשונה") ואפילו השערה למקור תחושת ההשפלה אצלי: ככל הנראה הסיבה לא הייתה ערעור על אוטונומיה בסיסית שלי, אלא "ייתכן מאד שהגב' הנ"ל קיבלה הדרכה ממאן דהוא לעשות פרובוקציה במקווה ומכיוון שלא עלה בידה, כיון שהתנהגות הבלנית הייתה למופת, התנהגותה הייתה סוערת".
המקרה שלי הוא לא חריג. מניעת האפשרות לטבול לבד, בין אם באמצעות מניפולציות רגשיות ובין אם פשוט באי-מתן אפשרות כזו, הוא דבר שבשגרה. שמועות על מקוואות ש"מאפשרים" או "לא מאפשרים" עוברות מפה לאוזן בין חברות, ואפילו יש קבוצת פייסבוק שמלאה שאלות בנושא ("אני צריכה לטבול ב-X. מישהי מכירה שם מקווה שמאפשר טבילה לבד?").
כל אישה בכל מקווה זכאית לטבול לבד ללא בלנית
זה לא אמור להיות המצב. פסיקת בג"ץ משנת 2016, וכן שני חוזרי מנכ"ל של משרד הדתות, עיגנו במפורש את המובן מאליו – לכל אחת יש זכות לטבול במקווה, והזכות הזאת לא יכולה להיות מותנית בכך שאישה זרה תראה אותך עירומה. כלומר, מבחינה חוקית – לכל אישה, בכל מקווה ציבורי, אמורה להיות האפשרות הפשוטה לטבול לבד. עם זאת, מחקר חדש של עמותת "עתים" שכלל טלפונים למאות מקוואות, העלה כי רק 59% מהמקוואות מכבדים את החוק ומאפשרים לאישה לטבול לבד.
חמישים ותשע אחוז. כלומר, כמעט מחצית המקוואות מתנהלים לפי מערכת חוקים משל עצמם, בלי להיענות לדרישות המשפטיות שהוטלו עליהם פעם אחר פעם אחר פעם. זה אומר שבפני כמחצית הנשים בארץ אין את האפשרות לממש את זכויותיהן על פי חוק (אם הן רוצות בכך, כמובן), או לכל הפחות, לא מבלי להיכנס לוויכוח פולשני במהלך אירוע דתי-אינטימי. המספרים האלה כמובן משתנים בין עיר לעיר. יש ערים בהן המקוואות נפלאים, ויש ערים שבהן לאישה אין יכולת לממש את זכותה בכלל.
מקווה נשים. אילוסטרציה, צילום: Gershon Elinson/Flash90
מגיע לנו יותר. מגיע לנו מקוואות שמכבדים את הרצונות שלנו ואת החיים הדתיים שלנו, כפי שהם. מגיע לנו מקוואות שרוצים שנרגיש בטוחות ומודעות לזכויותינו. בדיוק כמו שאני הולכת לרופא והזכויות שלי תלויות על הקיר, מזכירות לי ולו מה המסגרת שבה נערך הטיפול, כך כדאי להציב במקום בולט הנחיות מפורשות של מה מותר לטובלות לבקש ומה מותר לבלניות לעשות.
אני אישה דתייה ולכן אני קהל שבוי ללא ברירה אחרת
מגיע לבלניות שלנו את המידע המלא. משיחות שלי עם בלניות עולה שהן מקבלות הנחיות הלכתיות-משפטיות עמומות מהממונים עליהן, וכך הן תקועות בין הפטיש לסדן: בין הנחיות שלא מבהירות את המצב לאשורו, לבין טובלות שמנסות לעמוד על זכויותיהן. אין מצב פחות הגון מזה.
עבור הרבה מהנשים הטובלות (ואני ביניהן), טבילה היא עובדה דתית. כנראה שגם אם ישללו לי את האוטונומיה ויכריחו אותי לעמוד עירומה מול אישה בניגוד לרצוני, וגם אם יו"ר המועצה הדתית בעיר שלי מתעקש לכנות אותי היסטרית או פרובוקטורית, תוך שהוא נותן גיבוי מלא להתנהגות לא חוקית – לא תהיה לי ברירה, ואני אמשיך לטבול. אני קהל שבוי במערכת שמודעת לזה, ובוחרת שלא להשתפר.
הכותבת ביקשה לשמור על אנונימיות, שמה המלא שמור במערכת.