המלחמה שמתנהלת בימים אלו מספקת רגעים הזויים רבים בגזרת הדייטים. ככה סיפרה לי חברה טובה שלי, נטע:
בקיץ האחרון התחלתי לצאת עם בחור בשם דניאל. נפגשנו בהופעה של זמר ששנינו אוהבים, מהרגע הראשון היה בינינו קליק ומשיכה מיידית, וידענו שיש פה משהו מיוחד. מהר מאוד הפכנו לזוג, וכבר כמה חודשים שאנחנו בזוגיות טובה. כשהתחילה המלחמה התפללתי שלא יגייסו אותו, אבל כמו כולם גם הוא קיבל צו 8 והתייצב למילואים, ואני נשארתי מאחור, מתגעגעת ודואגת לו מאוד.
חיכיתי לו מחוץ לבית ופתאום נשמעה אזעקה
בימי שגרה דניאל גר ביחידת דיור מאחורי הבית של ההורים שלו. עד המלחמה, אף פעם לא הייתי אצלו בחדר ולא פגשתי עדיין את המשפחה שלו. זה היה בתכנון שלנו לאחרי החגים, אבל מן הסתם לא יצא אל הפועל. לפני שבוע דניאל חזר ל-48 שעות של חופשה מהלחימה בעזה, לראשונה מאז שמחת תורה. אחרי הטלפון להורים שלו הוא התקשר אלי ומיד קבענו להיפגש. הוא רק עבר בבית להגיד שלום ולהחליף בגדים, וביקש שאגיע לאסוף אותו משם כדי שלא נבזבז את הזמן היקר שלנו ביחד.
הגעתי אל הכתובת שהוא נתן לי, אבל התביישתי פשוט לחכות שם מול השער, אז חיכיתי קצת הלאה בהמשך הרחוב. דניאל שלח לי הודעה שהוא כמעט סיים להתארגן ועוד רגע יוצא אליי. הלב שלי דפק כל כך חזק - רציתי כבר לראות אותו, לוודא שהוא בסדר. פתאום נשמעה אזעקה. יצאתי מיד מהרכב, לא ממש בטוחה מה אני צריכה לעשות. אמורים לשכב על הכביש? ידעתי שלהורים שלו יש ממ"ד בבית, אבל מה, להתפרץ פנימה? כשישאלו מי אני, מה לענות להם? ידעתי שדניאל לא משתף את ההורים שלו בכל הדייטים שלו והבחורות שהוא יוצא איתן, אז אפילו לא הייתי בטוחה במאה אחוז שהם יודעים על הזוגיות שלנו.
"אמא, אבא, ליאורי - תכירו את נטע"
בשניה וחצי שבהן עמדתי והתלבטתי מה לעשות, דניאל יצא בריצה מיחידת הדיור וצעק לי לרוץ מיד אל תוך הבית. הוא עצמו רץ לשם ופתח עבורי את דלת הכניסה. הצעקה שלו העירה אותי בבת אחת, ורצתי אחריו מבעד לדלת ופנימה אל תוך הבית. דניאל הוביל אותי אל הממ"ד, וכמו שחששתי, בפנים ישבו כבר ההורים שלו וליאור, אחותו בת השש. דניאל טרק את הדלת מאחורינו וכולנו החלפנו חיוכים נבוכים. ראיתי במבטים שלהם שהם ממש רוצים לדעת מי אני ומה הסיפור.
"אמא, אבא, ליאורי", דניאל דיבר ללא הקדמות, "תכירו את נטע. היא הבחורה שאיתה אני יוצא בתקופה האחרונה".
"זו נטע?" אמא שלו חייכה אלי. "ברוכה הבאה! את יודעת שהוא מדבר עלייך כל הזמן?".
דניאל הסמיק לגמרי. זה היה חמוד נורא. אני חייכתי אל אמא שלו בחזרה, "נעים להכיר את כולכם". באמת היה לי נעים. הם נראו כמו אנשים נחמדים מאוד. אחרי זה אף אחד לא ממש ידע מה להגיד. דניאל החזיק את ידית דלת הממ"ד, ליאור ישבה על הרצפה, וההורים שלו ישבו על המיטה בחדר ושאלו אותי שאלות כדי לשבור את הקרח. הייתי נבוכה מאוד. לא ככה תכננתי לפגוש את ההורים שלו. חשבתי שנעשה איזו ארוחת ערב רשמית, כולם יבואו בלבוש חגיגי, אני אכנס עם בקבוק יין או זר פרחים או איזה קינוח מדהים שהכנתי לבד, דניאל יכין אותם מראש ויספר להם קצת עליי והכל יהיה פשוט אחרת.
"את הולכת להתחתן עם אח שלי?"
עכשיו במחי אזעקה אחת נוצר בינינו מפגש כפוי. איזה פדיחות! לפחות הייתי לבושה נחמד בשביל הדייט שלנו. ברגע הראשון שדניאל התקשר אלי שהוא יוצא מעזה רציתי לרוץ החוצה ככה, עם הפיג'מה והכל. "אני ממש מתנצלת שלא הבאתי שום דבר", אמרתי, "לא התכוונתי להיכנס ככה...".
"שטויות", אמא של דניאל ענתה, טופחת על שכמי, "העיקר שאת פה".
"את הולכת להתחתן עם אח שלי?" ליאור שאלה פתאום.
תודה רבה ליאור. הפנים שלי נהיו אדומות אפילו יותר. "רק אם הוא רוצה", ניסיתי לחייך, מרגישה איך אני כולי בוערת במבוכה.
"הוא רוצה, הוא רוצה", ליאור הנהנה ברצינות, "הוא אמר לי בעצמו".
"אמרתי לך גם לשמור את זה בסוד", דניאל התערב. זה עשה את העבודה: כולנו צחקנו ביחד. "נראה לי שעברו כבר עשר דקות", הוא הוסיף, "אפשר לצאת".
רק בישראל
פתחנו את דלת הממ"ד ויצאנו מהחדר, ממהרים לבדוק באתרי החדשות האם הייתה נפילה באזור. התקשרתי להורים שלי כדי לשמוע מהם שהכל בסדר. דניאל בדק אצל חברים שלו מהבתים השכנים. נראה שהכל עבר בשלום. החלטנו שבמקום לצאת להסתובב נלך לאיזשהו קניון שיש בו גם ממ"ד, רק ליתר ביטחון. דניאל סיים להתארגן במהירות ופנינו לצאת. ההורים שלו ליוו אותנו אל הרכב. "תבואי שוב!", אמא שלו העניקה לי חיבוק חם ואוהב, "ובפעם הבאה לזמן ארוך יותר".
"ובנסיבות מוצלחות יותר", אבא שלו הוסיף.
"ותתחתנו!", ליאור צייצה מהצד.
התיישבנו בתוך הרכב והחלפנו בינינו מבטים. "מצטער על זה", דניאל אמר.
חייכתי אליו, "לפחות יהיה לנו סיפור טוב לספר לילדים".
דניאל הנהן, "הפעם הראשונה שפגשתי את סבא וסבתא הייתה בממ"ד".
"רק בישראל זה יכול לקרות", סיכמתי את העניין, ודניאל הסכים, "כן. רק בישראל".