סיפורי דייטים הבחור התעקש שנשלם תמיד חצי חצי - אפילו באגורות

אחרי השירות הלאומי התחלתי לעבוד בתפקיד הדרכה כלשהו, עם משכורת לא משהו, אבל הכסף הספיק לי למה שהייתי צריכה. כשהתחלתי לצאת לדייטים היה לי ברור שזה לא הוגן שרק הגברים ישלמו עליי תמיד, ועשיתי לי כלל: להתחלק חצי-חצי בתשלום.

• לכתבה המלאה

  

  עוד באותו נושאהבחור הציע שהוא יבשל בדייט - הטעות שלי הייתה שהסכמתי

  22/05/23 15:44

יצא לי לשבת בלא מעט בתי קפה ומסעדות במהלך שנות הדייטים, ותמיד השתדלתי לשלם חמישים אחוז מהתשלום, אלא אם הבחור ממש התעקש שהוא ישלם, לפחות בדייטים הראשונים. יש בחורים שדווקא רוצים לשלם על בחורה בדייטים הראשונים, אז אם ראיתי שזה ממש חשוב להם והם נעלבים כשאני מציעה להתחלק, לא עשיתי מזה עניין, אבל תמיד העדפתי בכל זאת לשלם לפחות על עצמי. 

הבחור אמר לה שתיקח שלושים אגורות ממנו ושלושים אגורות ממני

פעם אחת הציעו לי מישהו נחמד, הפרטים נשמעו לי מתאימים אז הסכמתי לצאת איתו. קיבלתי מחברה המלצה חמה על בית קפה מסוים והצעתי לבחור שנלך לאכול שם. הוא הסכים, וכך נפגשנו בבית הקפה בערב קריר אחד. בחוץ ירד גשם ובתוך בית הקפה היה נעים וחמים, האווירה הייתה מצוינת וגם השיחה בינינו זרמה מאוד. הזמנו שתיה ואיזשהו קינוח, אכלנו בתיאבון ולמדנו קצת יותר אחד על השנייה.

בסיום הארוחה מיד הודעתי שאנחנו מתחלקים חצי-חצי בתשלום והבחור אמר "כמובן". המחיר היה סכום עגול כלשהו בתוספת שישים אגורות. כשהמלצרית הגיעה לקחת את התשלום, הבחור אמר לה שתיקח שלושים אגורות ממנו ושלושים אגורות ממני. זה קצת הפתיע אותי, אם לומר את האמת. כמובן שקבענו שנתחלק בתשלום, ולא היה אכפת לי לשלם את כל שישים האגורות בעצמי (בואו, אני לא אתרושש מזה) אבל הלחץ שלו על חלוקה על האגורה היה קצת תמוה בעיניי. 

צילום: shutterstock

גם כשהוא הגיע עם הרכב שלו הוא ביקש שאתחלק איתו בהוצאות הדלק

המשכנו לצאת ובהמשך שמתי לב שזה משהו שקורה כל הזמן. ביום ההולדת שלי הוא קנה לי עוגיות, ומיד הציע שנתחלק בתשלום. כשטיילנו בפארק ביום חם וקנינו בקבוק מים וכוסות, הוא ספר את השקלים והאגורות במדויק והניח מחצית מהסכום על הדלפק, מביט בי בציפייה. אמרתי לו שזה בסדר, המים עליי, והוצאתי את כרטיס האשראי שלי, אבל הוא התעקש שנשלם בדיוק חצי-חצי. גם כשהוא הגיע עם הרכב שלו לאסוף אותי לפני דייט הוא ביקש שאתחלק איתו בהוצאות הדלק. 

תקשיבו, אני מבינה. באמת. יוקר המחייה, יש הוצאות, אי אפשר רק לשפוך כספים ולצפות שהצד השני לא יתרום את חלקו. גם מהצד שלי לא הייתי מרגישה נעים אם הוא היה היחיד שמשלם כל הזמן. אבל יש משהו בהתקטננות על כל אגורה ובחסכנות יתר שבסוף מרחיק. שמתחיל להרגיש כמו קמצנות. יכולתי לדמיין אותנו מתחתנים, ואז אני ארצה לקנות לי איזו שמלה, והוא יכריז שאין כסף. או שניסע לאיזה בית מלון והוא יתחיל לחשב לי את עלות המזגן כדי לעשות חצי חצי עם דמי הכיס של הילדים. משהו באובססיה הזו נותן תחושה של תקיעות, של חוסר זרימה. 

קשר זוגי חייב להיות הרבה יותר זורם וספונטני

אני מצידי משלמת בשמחה וגם קונה מתנות וחטיפים והפתעות בלי לצפות להחזר ובלי להתחשבן על כל שקל. מתנה זו מתנה, ואם המקבל משתתף בתשלום עליה זה מוריד בעיניי מהרגש שמושקע בה. אף אחד לא התרושש מבקבוק מים שקנה באיזו טיילת, וכאמור לא היה אכפת לי בכלל להיות זו שמשלמת על הבקבוק, מה שהפריע לי זה העניין העקרוני של החישובים הבלתי נגמרים. 

כשאדם עסוק כל הזמן בחישובים הוא רואה את האדם שמולו רק בפרספקטיבה מאוד צרה של מה הוא מרוויח ומה הוא מפסיד מהקשר הזה. קשר זוגי חייב להיות הרבה יותר זורם וספונטני, שבו כל צד מבקש לפרגן לצד השני ולשמח אותו, ולא רק לצאת מורווח בהיבט הכלכלי. 

בסופו של דבר לא יכולתי לעמוד בזה יותר ונפרדנו. כשיצאתי בהמשך עם עוד בחורים עדיין הקפדתי להציע לשלם חצי חצי, לקנות מתנות ולדאוג שחלק מהמחוות יהיו על חשבוני, אבל הפעם גם הייתי ערנית ליחס של הבחורים לכסף - האם הוא נורמלי או היסטרי. אני לא בעד לפזר כספים בלי חשבון, זה חשוב לחסוך גם לפני וגם אחרי החתונה, אבל יש איזושהי זרימה של החיים שאי אפשר לעצור אותה כל הזמן ולחשב חישובים. זה פשוט לא עובד.