לפני כשנתיים, מצאתי את עצמי מסתובב בעיר דוד בשעת צהריים. בכניסה למתחם, ראיתי קבוצה של בנות, שמהמראה החיצוני שלהן ניכר שהן חרדיות. הן עמדו לתפילת מנחה.
אלא שבעומדן בעיר דוד, עיר בה דוד חנה, מטרים ספורים ממקום המקדש, תל שאליו מכוונות כל פיות עמך ישראל, הן התפללו לכיוון תל אביב, או שמא בני ברק, אך ודאי שלא לכיוון בית המקדש. ואני הבטתי בהן בחמלה. נבוך מהמראה, מתלבט האם זה נובע מבורות או מתמימות. הרי מדובר ביהודיות כשרות, טובות, שמתפללות מנחה! אך אבוי, את הדבר הבסיסי ביותר לא לימדו אותן. לא לימדו אותן להרים את הראש, לבחון את המציאות ולמקם את עצמן.
המראה ההוא נצרב בתודעתי, ונזכרתי בו כאשר קראתי שוב את מילותיו המרטיטות של הנביא ישעיהו בהפטרת השבוע. ישעיהו הנביא זועק מדם ליבו את חטאי עם ישראל. נאנח 'הוי גוי חוטא', בוכה 'ארצכם שממה, עריכם שרופות אש'. אבל הוא גם מסביר איפה היו הבעיות, ומכוון לתיקון.
ואף על פי כן, לא פעם אני רואה יהודים טובים, כשרים, שבעיניי, מכוונים לכיוון הלא נכון. הם באמת רוצים, באמת מתפללים. כוונתם רצויה, אך במבחן התוצאה - הם פשוט מתפללים לכיוון תל אביב.
ישעיהו הנביא אומר דברים מאד ברורים. הבית נחרב כי "ידיכם דמים מלאו". הבית נחרב כי "כספך היה לסיגים". הבית נחרב בגלל ש"שריך סוררים וחברי גנבים... יתום לא ישפטו וריב אלמנה לא יבוא אליהם". כל דבריו סובבים סביב העוולות החברתיות, שבין אדם לחברו, שבין המנהיגים לנתינים ושבין השופט לנשפט.
ולמרות הדברים הברורים, ולמרות שכל מה שצריך זה להרים את הראש ולראות איך לא קיימנו את "למדו היטב דרשו משפט... שפטו יתום ריבו אלמנה", למרות זאת- עדיין אנשים עומדים ומתפללים לכיוונים הלא נכונים. עדיין התחושה שלי היא שיהודים אוהבים לחשוב שהגאולה תבוא מתיקון חטאים אחרים, למרות שהדברים כתובים על גבי הכתב. לא תמיד צריך פרשנים, לעיתים הדברים פשוט כתובים.
אני חושב שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו במה אנחנו, כיהודים מאמינים, עסוקים בימים אלו. בתיקון העוולות שישעיהו מורה עליהן, או בתיקון החטאים שהיינו רוצים שהוא יורה עליהן?
ולמרות שלפני שנתיים ראיתי במקרה דווקא חרדיות מתפללות לכיוון הלא נכון, אני לא בטוח אם הסיפור הזה לא נכון גם לגבינו, הציבור הדתי לאומי. בואו לא נמהר לטפוח לעצמנו על השכם, אלא נבחן את עצמנו שוב ושוב. מהם המאבקים שלנו? האם אנו רואים בתיקון החברה והעוולות החברתיות חלק מתהליך הגאולה? או שאת זה השארנו לחברים ברוטשילד?
האם התבגרנו מספיק כדי להבין שניתן להיות גם "דוסים" וגם אנשים שנלחמים בשוחד ובעיוות המשפט? האם נגאלנו מספיק כדי לראות שישעיהו הנביא תובע מאיתנו תביעה חד-משמעית על מנת להיגאל: "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה"?