"הוּא יִפְתַּח לִבֵּנוּ בְּתוֹרָתוֹ, וְיָשֵֹם בְּלִבֵּנוּ אַהֲבָתוֹ וְיִרְאָתוֹ, וְלַעֲשֹוֹת רְצוֹנוֹ וּלְעָבְדוֹ בְּלֵבָב שלם..."
מילים אלו הלקוחות מתפילת ובא לציון, הנקראת גם קדושה דסידרא על סמך הקדושה שקבועה בה, מעוררות למחשבה. האם אין כאן "זריקת אחריות" על הקב"ה? האם איננו ממהרים להסיר מאיתנו את האחריות במקום בו היא הכרחית ומתבקשת ?
אמנם, אנו מודעים לחשיבות ה"סייעתא דשמיא", אך דווקא בתחום פתיחת הלב, אנו אלה שמצווים לעשות מעשה - "פתחו לי פתח כחודו של מחט ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם" (שיר השירים רבה, ה).
קודם שאענה על שאלה זו, ברצוני להתבונן כמשל על חודש אלול - פתיחת השנה בישיבות.
חודש אלול, חודש הרחמים והסליחות, הוא חודש של תשובה והתחדשות. כולנו מלאי תקווה וחלומות. במיוחד הצעירים שבחבורה שזו להם השנה הראשונה בישיבה.
כמה לבטים ומחשבות עברו עליהם קודם הגיעם לישיבה. והנה הם מתייצבים בשערי הישיבה, מלאי חזון ותקווה, חדורי רצון אמיתי להיכנס לעומק הלימוד בישיבה, להתחבר לעולם הקסום התורני הזה שכה הרבה שמעו עליו מפי רבותיהם בישיבות התיכוניות ובתיכונים השונים. בלבבות הצעירים מקנן החשש מהמפגש המרגש עם העולם החדש - "פן תאכלנו האש הגדולה", אך אותו חשש נדחק לפינת הלב שמלא על גדותיו בחדווה ושאיפה גדולה. כך מתחיל הזמן כשבכולנו מפעמת רעננות, ובעורקנו זורם האדרנלין של הימים הראשונים.
הקושי מתחיל בשלב השני. את החלומות והרצונות צריך לתרגם למעשים ולשגרה. הלימוד השגרתי מרתק הוא - אך גם שוחק. הקשיים מתחילים להתגלות ומתברר שקניין תורה מותנה בעמל אינטנסיבי. הצוות עושה כל שביכולתו להאהיב את לימוד התורה על התלמידים, ורואה ברכה בעמלו, אך מאמציו אינם יכולים להעלים את הצורך בעבודה מאומצת שלעתים גורמת לתחושות עייפות ותסכול. צרף לכך את העובדה שהתורה היא "ארוכה מארץ מידה ורחבה מני ים" (איוב יא,ט) וקיבלת מתכון להרהורי ייאוש קלים.
וכאן, בנקודה רגישה זו, בזמן שגם מאמצים כנים עלולים לרדת לטמיון - בגלל הקושי - מגיע כוחה של התפילה מתוך אמונה. "והאר עינינו בתורתך ודבק ליבנו במצוותיך ויחד לבבנו לאהבה וליראה את שמך". ותפילה זו מסוגלת לכשעצמה לנסוך כוחות חדשים בנו ולהניע אותנו להתמודדות מחודשת שגם תצלח בע"ה.1
על כן, אנו מזכירים ב"ובא לציון" "הוא יפתח לבנו בתורתו". לא כתחליף לרצון הראשוני, לא במקום הצעד הראשון שחייב להיות צעד מצדנו - "שובו אלי ואשובה אליכם" - אלא כסיוע ועזרה בעיתות קושי ומצוקה. ולאמיתו של דבר, לא רק בעיתות קושי ומצוקה אנו זקוקים לפתיחת לב זו, אלא גם בקפיצת מדרגה לשלב השני.
גם כשאנו מתחילים מהלך רוחני אין הדבר בידינו להביאו לידי מיצוי ואנו זקוקים לקפיצת מדרגה - למשהו קבוע ועוצמתי. לשם כך אנו זקוקים לרוח אחרת שתשרה עלינו ממרומים2
"וְנָחָה עָלָיו רוּחַה' רוּ חַחָכְמָה וּבִינָה רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַתה' " (ישעיהו,יא,ב). בדיוק על כך אמרו חז"ל "הבא ליטהר מסייעין אותו" (בראשית רבתי, ויחי) - אם המגמה קיימת והצעד הראשון נעשה עתיד הקב"ה להרים אותנו לגבהים חדשים.
פתיחת הלב המוזכרת, איפוא, ב"ובא לציון" אינה במקום פתיחת הלב כחודו של מחט שחייבת להיעשות מצידנו. אלא היא פתיחת הלב כפתחו של אולם שיכולה להיעשות רק על ידי שמים והיא הנותנת לנו כוח לעשות חיל, לעובדו באמת ובתמים מתוך אמונה ואהבה.
אף בתשובה, המהלך הוא זהה וכמאמר המדרש המפורסם באיכה רבה (פרשה ה):
השיבנו ה' אליך ונשובה, אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא רבש"ע שלך הוא השיבנו, אמר להם שלכם הוא שנאמר (זכריה א') שובו אלי ואשובה אליכם נאם ה'...
כלומר הצעד הראשון הוא שלנו, ואז ישיב אותנו הקב"ה אליו בתשובה שלימה במהרה בימינו ,אמן.3
הכותב הוא ראש ישיבת ההסדר בנהריה
1 השפעתה של התפילה אינה רק כלפי שמיא בעולמות עליונים. השפעתה היא בראש ובראשונה על המתפלל עצמו מכוח התהליך הסובייקטיבי שהוא עובר. מרן הרב קוק זצ"ל אמר "התרוממות הרצון והתגלותו - היא יסוד התפילה" (אורות הקודש י"ג עמ' נ)
2 הרב יקותיאל יהודה טייטלבוים בספרו "ייטב לב" על התורה אמר "ותשכיל ותבין מאמרם ז"ל הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, היינו יראה שאינו בא מכח אהבה, משמע כי אהבה היא בידי שמים".
3 ר' דוד שלמה אייבשיץ בספרו "ערבי נחל" הפך זאת לעקרון על בהנהגת העולם: "והנה הקדוש ברוך הוא אומר (זכריה א, ג) 'שובו אלי ואשובה אליכם',
כילת כלית זה בראה' את העולם, שלא יהיה כל חדש, שלא יתחיל הוא לעשות שום דבר, רק שישראל ינהיגו הכל במעשיהם, ויהיה התעוררות מהם...