שו"ת שבות יעקב חלק ב סימן צג

מתלמידי הרב המופלא מהר"ר יעקב אב"ד דק"ק גרייזנך וז"ל באשר שנגעה בי יד ה' שאני אבל על אמי ז"ל שנפטרת כדי לזכות לנשמתה ופן יאמר האומר שאני מיקל לעצמי ומחמיר לאחריני' ע"כ בא נפשי בשאלתי כאן נפטר איש אחד ולא היה לו כי אם שתי בנות קטנות והגדולה שבהן היא בת ארבע שנים ובשעת חוליו צוה אלי שאתן לו התרה שבתו הגדולה תאמר קדיש ולא בבה"כ כלל ועתה בא אביו של הנפטר לומר קדיש על בנו בבה"כ עם שאר אבילים על אביו ואמו אף דכתב רמ"א בסי' שע"ו בהג"ה שאם יש אבילים וכו' אומרים שאר קרובים אלא שעושין פשרה ביניהם ובלבד שיש מנהג קבוע בעיר עכ"ל כוונתו דוקא בני בנים וכן הוא במהרי"ק שהוא שורש ומקור דין דמהיכי תיתי יעלה על הדעת שאביו יאמר קדיש ברא מזכה אבא אבל לא להיפך וגם שאר טעמים שהובא בתשובת רמ"א סי' קי"ח לא שייכי כאן על כן ילמדינו רבינו הלכה למעשה דעתו הרמה ומינה לא אזיז אפילו זיז כל שהוא עד כאן לשונו.

תשובה הנה מה שפי' בדברי רמ"א דמיירי דוקא בבן בנו זה דבר שאין לו שחר דסתמא דלישנא משמע דמיירי בכל הקרובים ומ"ש מכ"ת דמהרי"ק שהוא מקור דין זה לא מיירי רק בבני בנים זה אינו דהא אפי' באינם קרובים כלל כתב מהרי"ק שורש ל' וז"ל אפי' מי שאינו קרוב כלל אומר קדיש בשביל אחר ועושין פשרה שיטול השליש או רביעי /רביע/ עכ"ל ועיקר שאלה זו מצאתי ראיתי כדברי גיסי הגאון בספרו אלי' זוטא על א"ח סוף הספר אצל המנהגים שנשאל מאתו זצ"ל שאלה זו ממש והשיב שם וז"ל לכאורה הדין עם שאר אבלים דקי"ל אין אבא מזכא ברא אך תוספ' סוטה דף יו"ד /י'/ כתבו גבי אבשלום דדוקא בעובד כוכבים איירי או ע"י תפלה מועלת מיהו יש לחלק דדוד היה מתפלצ /מתפלל/ על בנו אבל בקדיש שהטעם שיוצא ממנו זרע שמתקדש שם שמים על ידו ובאביו לא שייך כן אך יש לעיין בדברי רמ"א סי' שע"ו דבכל הקרובים הדין כן והוא הכרעת רמ"א לפי שמהרי"ק ס"כ אפי' מי שאנו /שאינו/ קרוב ובתשובת בנימין זאב פסק שאין לומר קדיש רק בנו דוקא על כן מכרוע /מכריע/ רמ"א הדין כן בכל הקרובים דוקא ולבסוף מסיק וז"ל ובדין אביו כבר כתבת דמדינא אין לו קדיש כלל רק במקום שיש מנהג קבוע וידוע ומ"מ כדי להפיס דעת המתים ח"ו בלא בנים יש להורות ע"פ פשר לומר שלש קדישים הנתוספי' ולא קדיש עלינו ע"כ העתקתי תוכן דבריו אולי לא נמצא הספר בידו ועתה אדון ואומר דודאי אין לסתור דברי הרמ"א כפשוטו היכא שיש מנהג וידוע כל הקרובים במשמע לעשו' פשר דבר ומהא דאמרינן בחלק דף ק"ז אין אבא מזכה ברא נראה לי עיקר דודאי לכל התירוצים שבתוספ' דסוטה דף יו"ד /י'/ ע"ב עכ"פ לא קאי רק אאותם שהם מוחזקים לבעל עבירו' חמורים שע"י כן אין להם חלק לע"הב כגון אמון אבשלום שמרד באביו ומלכות בית דוד אבל סתם בני אדם שאינם מוחזקין ברשעות כל כך ודאי אבא מזכה ברא וכדאמרינן רשע וטוב לו רשע בן צדיק וזכות אבותיו מסייעתן כי זכות אבות לא תמה דהא אפילו במדת פורענות אמרינן בשבועות דף ל"ט ע"א דנפרעין ממנו וממשפחתו וכ"ש במדה טובה שהיא מרובה שא' מן המשפח' אפי' יוכל להציל כל המשפחה וכדאמרינן פ' החלק בגאולה עתידה שנים ממשפחה מזכין כל המשפחה וא"כ לכאורה היה נראה דיש לאביו לומר קדיש אך ורק כיון שהתנה רמ"א דוקא במקום שיש מנהג קבוע בעיר ובלאו הכי לא יאמר קדיש על בנו במקום שאר אבלים ואין לזוז מדבריו היכא דליכא מנהג ידוע. אך שגיסי הגאון מסיק בספרו ומכל מקום כדי להפיס דעת המתים חס ושלום בלא בנים וכו' אבל בנדון שלפנינו שכבר הניח בת שאומרת קדיש בבית אצל מנין (כי בבה"כ בודאי אין להניח לה לומר קדיש כלל) א"כ כבר יש לו פיוס דעת בזה. ונראה דגם לענין התפלה יש לאביו להתפלל רק בבית אצל המנין שאומרת הבת קדיש אבל בשאר תפלות וקדישים אין להם זכות נ"ל. הקטן יעקב.

שבות יעקב

רבי יעקב בן יוסף רישר נולד בשנת ה"א ת"ל (1670) בערך, בפראג, ולמד שם בצעירותו. הוא כיהן ברבנות בקהילות שונות: פראג, אנסבך (בווריה), ורמיזה ומץ (גרמניה). תשובותיו, שנדפסו בספרו שבות יעקב, זכו לתפוצה מרובה. הוא נפטר בשנת ה"א תצ"ג (1733).

שו"ת חוות יאיר סימן רכב

שאלה דבר זר נעשה באמשטרדם ומפורסם שם. שאחד נעדר בלי בן וצוה לפני פטירתו שילמדו עשרה כל יום תוך י"ב חודש בביתו בשכרם ואחר הלימוד תאמר הבת קדיש [עי' שו"ת ר"ש מדינא חלק א"ח סי' ו'] ולא מיחו בידה חכמי הקהילה והפרנסים. ואף כי אין ראיה לסתור הדבר כי גם אשה מצוות על קידוש השם גם יש מנין זכרים מקרי בני ישראל ואף כי מעשה דר"ע שממנו מקור אמירת יתומים קדיש בבן זכר היה מ"מ יש סברא דגם בבת יש תועלת ונחת רוח לנפש כי זרעו היא. מ"מ יש לחוש שע"י כך יחלשו כח המנהגים של בני ישראל שג"כ תורה הם ויהיה כל אחד בונה במה לעצמו ע"פ סברתו ומחזי מילי דרבנן כחוכא ואטלול' ויבואו לגלגל בו וכ"כ התוס' בפ' אין עומדין על הבא לשחות בסוף כל ברכה לתירוץ ואין לומר שאני שם שהוא תקחז"ל ונזכר בגמ' י"ל דכ"ש זה שלא נזכר בגמ' ומ"מ בא ממדרש ומנהגן של ישראל תורה וצריך חיזוק כמבואר בגמ' יבמות דף ל"ו ע"ב ובכמה דוכתי דע"כ חז"ל עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה. ואע"פ שלא נאמר שם רק מלמדין אותו שלא לשחות ולא אמר מוחין ואפי' ה"ז מגונה כמו בשמע שמע לא אמר ונ"ל דע"כ לא זכרו הרמב"ם מ"מ י"ל שאני התם דעביד לגרמי' ולא ילמדו ממנו רק יחשבוהו לגס רוח כמ"ש התוס' באמת לטעם ג"ז. ולכן בנדון זה שיש אסיפה ופרסום יש למחות. והנלפענ"ד כתבתי יאיר חיים בכרך /מהגהות ב"ד/ +ע' שו"ת כנסת יחזקאל יו"ד ותשובה מאהבה ח"ב (סי' רכ"ט אות י') מ"ש ע"ז.+

חוות יאיר

רבי יאיר חיים בן משה שמשון בכרך נולד בשנת ה"א שצ"ח (1638) בלייפציג, גרמניה, ונפטר בשנת ה"א תס"ב (1702). הוא למד בישיבות שונות בגרמניה, וכיהן במשרות רבנות רבות, אך נחל אכזבות מרות ואף חייו האישיים היו מלאי צער ותוגה. בספר תשובותיו, חוות יאיר, נראית גדלותו בתורה, השכלתו הכללית הרחבה ובקיאותו בחכמת הקבלה.

שו"ת ציץ אליעזר חלק י"ד סימן ז

א' אם יש היתר שישירו אנשים ונשים יחד שירי קודש. ב' אם יש מקום שבת תגיד קדיש אחרי הוריה כשאין בנים.

ב"ה. כ"ג טבת תשל"ח. ירושלים עיה"ק תובב"א. לכבוד הר"ר היקר וכו' ר' שמואל כץ שליט"א שו"ב.

מחברתו קדושים תהיו שהמציא לביתי לפני למעלה משבוע לנכון עיינתי בו אחת הנה ואחת הנה, ונתרשמתי מהאיסוף הגדול ומהסידור הנאה דבר דבור על אופניו, וכמו"כ תוכו רצוף אמרים נעימים אשר נכרים מתוכם את הבתחבולות תעשה מלחמה היא מלחמת היצר וכן גישה מתוחכמת.

מובן שאין בדברי אלה משום הסכמה על כל מה שאסף וקיבץ והכניס בספרו זה, ויש הרבה להעיר פה ושם, אך אין עתותי בידי לכך, ורק כדי שלא תהא ביאתי ביאה רקנית אעיר לו בזה רק הערה אחת קטנה - שגדולה היא.

בסוף פרק ז' כותב וז"ל: יש שהקלו, אם אנשים ונשים שרו יחדו, כיון ששני קולות לא נשמעים בבירור ולא יתנו דעתם לקול הנשים, וכל זאת רק בשירי קודש וכונתם לשם שמים, וכן כתב החיד"א זצ"ל: אם יש השראת שכינה, דאיכא אימת שמים, כתבו המפרשים דשריא לאשה לנגן,,, אם כן מותרים אנשים ונשים לשיר יחד עכ"ל. ובציונים מציין במקורות לכל האמור, חתן סופר - או"ח - שער טהרת ידים סימן י"ד מובא באוצה"פ סימן כ"א, שדי חמד כללים מערכת ק'. שרידי אש ח"ב סימן ק"ח, ודבש לפי להחיד"א מערכת הק' סימן י"ט.

ובמחילה מכב' כל הסעיף הזה הוא מוטעה ומטעה (מלבד הס' שרידי אש שדברים אינם נכונים כלל ואכמ"ל), (א) החתן סופר כותב את דבריו בזה רק כמסתפק ובא. ואין ללמוד מזה הלכה. ומדוע לא ציטט גם מה שהאוה"פ מוסיף להביא ע"ז מדברי ספר באר יהודה על החרדים שכותב שברור שאסור, ובמילתא בטעמא כיעו"ש. (ב) בשדי חמד אין בכלל מהדבר הזה של שירה ביחד. (ג) בדבש לפי להחיד"א ז"ל המדובר שם כשיש גילוי שכינה בפועל, וכלשונו שם וכיון דיש גילוי שכינה יש יראה וא"כ מותרים אנשים ונשים לשורר יחד, ועפי"ז מבאר שם כוונת מדרשם ז"ל עה"פ הנך יפה רעיתי זו גילוי שכינה וכו', וכן ענין שירת דבורה, ומתיר בכה"ג אפילו שירת אשה לבד שלא ביחד עם אנשים כיעו"ש, וא"כ מה מקום לבוא להקיש וללמוד משם בד"כ לשירת אנשים ונשים יחדו בשירי קודש, שגילוי שכינה ודאי שליכא שם, ואפילו אם יש מתחילה כוונה לשם שמים ברור הדבר שלאחר מכן היא מתבטלת ויצא השכר בהפסד, והפרוץ בזה יהא עפ"י רוב מרובה על העומד, וד"ל.

ופוק חזי כמה עקולי ופשורי שישנם בדברי הפוסקים אפילו באמירת קדיש של בת אחרי אביה כשאין בנים, הכנסת יחזקאל מובא בבאה"ט או"ח סימן קל"ב סק"ה סובר שאין לה קדיש כלל בביהכ"נ =בבית הכנסת= ואם רוצים לעשות לה מנין רשות בידם. וכך סובר גם השבות יעקב מובא בשערי תשובה שם סק"ה שאם אין לו בן רק בת לא תאמר קדיש רק בביתה.

והחות יאיר בתשובותיו סי' רכ"ב העלה דהגם דיש תועלת ונחת רוח לנפש כי זרעו היא, מ"מ יש לחוש שע"י כך יחלשו כח המנהגים של בני ישראל שג"כ תורה הם ויהיה כל אחד בונה במה לעצמו ע"פ סברתו ומחזי מילי דרבנן כחוכא ואטלולא ויבואו לזלזל בו וכו' יעו"ש. ולפני כן הזכיר גם מזאת, דממעשה דר"ע שממנו מקור אמירת קדיש בבן זכר היה עיי"ש.

ובספר בית לחם יהודה יו"ד סי' שע"ז סק"ה אחרי שמעתיק מהחו"י כנ"ז מוסיף בשם הס"ח, שכותב שבכלל, אין לבת בקדיש לא דין ודת ואין זה אלא שטות כי הוא כחוכא וטלולא ע"ש. וכך העלה גם השד"ח במערכת אבילות אות ק"ס יעו"ש.

והעולה על כלנה (ומה ששייך ביותר לעניננו) הוא מה שמצינו שהעלה בזה בספר מטה אפרים בדיני קדיש יתום שער ד' סעיף ח'. הוא פוסק שם, דמי שאין לו בנים רק בת וצוה לפני פטירתו שילמדו עשרה בביתו בשכר ואחר הלימוד תאמר הבת קדיש, דאין לשמוע לו ויש למחות שלא לעשות כן ומכ"ש שאין להניח שתאמר קדיש של תפלה, ואפילו אם היא פנויה אסורה ומכ"ש א"א =אשת איש= חלילה לשמוע קולה לרבים באמירת קדיש בין בביהכ"נ בין במנין. ובאלף למטה שם מצטט מהחות יאיר, ומזכיר גם מדברי השבות יעקב שנראה סובר שבביתו במנין שפיר דמי, ומעיר עלה וכותב, דבזה"ז בשכיח פריצותא אין לעשות כן אפילו במנין בביתו ואפילו אחר הלימוד וכו' כי קרוב שתכוין לבסומי קלא ואמרינן זמרן נשי ועני גברי פריצותא, ומביא לזה דברי הבאר שבע שבא"ר סימן ע"ה, ועל כל האמור, מוסיף האלף למטה וכותב בזה"ל: ושמעתי שלכך לא כתיב ששרתה יעל לפי שאמרו יעל בקולה מביאה לידי הרהור וזנות, משא"כ דבורה שפיר אמרה לפמ"ש הפוס' דדוקא לק"ש איתמר. אמנם נראה דבלא"ה אין ראיה מותשר דבורה שעיקרא לא נאמר אלא נוסח השירה והמליצה הנפלאה אבל לא נזכר ששרתה בקול לפני אנשים, ועכ"פ בזה פשיטא שאין לעשות כן שקרוב הדבר שיצא שכרה בהפסידה שבמקום אשר חשבה לזכות שם שמים על ידה ברבים בא מכשול לרבים וגם מימינו לא ראינו כך וכו' עכ"ל. [ועוד יעוין בס' שו"ת תורה לשמה הנדמ"ח מכי"ק של הגה"ח בעל בן א"ח ז"ל סי' כ"ז שנשאל ע"ד אחד שצוה קודם פטירתו שילמדו בביתו זוהר ומשניות כל י"ב חדש ואחר הלימוד תעמוד בתו ותאמר קדיש כי לא הי' לו בן אם צריכים לקיים צואתו בזה או אדרבה צריך למחות בידה אם תאמר קדיש. והשיב דלא אריך למעבד הכי וצריך למחות בידה כי איכא מזה חשש תקלה דילמדו בזה שתאמר קדיש גם בתפלה שהוא קדיש דחיובא וכו' עיי"ש].

העתקתי כל הנ"ל, ראשית בשביל עצם ידיעתן של דברים כשלעצמן באשר שלא פעם כבר נשאלתי על כך, ולפעמים במקרים שהאב הגם שהיה ת"ח צוה בכל זאת על כך, שהבנות יאמרו אחריו קדיש. ושנית, באשר דנוגע זה גם לנידוננו ללמוד ולהקיש מהאמור. דראה ראינו כמה שמחמירים אפילו בקול אמירה של אשה ברבים כאמירת קדיש, ובחששם בהיות וקרוב לודאי שתכוין לבסומי קלא, וגם ראינו שגם בההיא דשירת דבורה שאעפ"י שהיה גילוי שכנה /שכינה/, ובכל זאת מבאר המטה אפרים שאין הכוונה שממש שרתה בפני כל, ובהנמקה שלא נזכר מזה ששרתה בקול לפני אנשים, אלא הכוונה על נוסח השירה והמליצה הנפלאה וכנ"ל. ונלמד איפוא ברור לאיסור בנידוננו. לזאת עליו לראות לתקן את דבריו שלא יצא ח"ו מכשול ותקלה. ואסיים בברכת ברכה והצלחה וכל טוב. אליעזר יהודא וולדינברג.

ציץ אליעזר

רבי אליעזר יהודה ולדנברג, יליד שנת ה"א תרע"ז (1917), כיהן כאב בית דין בירושלים. בספריו ציץ אליעזר הוא עונה על הרבה שאלות מודרניות, במיוחד בשטח ההלכה והרפואה. הוא כתב גם ספר הלכות מדינה, העוסק בבעיות הלכה ומדינה.