בפרשה שנקרא השבת אנו למדים כי אחת הטרגדיות האנושיות החמורות ביותר מתוארת בפרשת השבוע. ההתרסקות, שלא לומר התאבדות, של אחד האנשים העשירים בהיסטוריה. קורח, בן דודם של משה רבנו ואהרן הכהן. הביטוי "עשיר כקורח" לא נולד במקרה ונדמה כי לאיש הייתה הבנה רבה בעסקים ובתהליכים. בשלב מסוים, לאחר שבן דוד אחר, צעיר יותר, התמנה לנשיא שבט לוי, קורח יצא למאבק נגד מנהיגותו של משה. המאבק הזה עלה לו ולמשפחתו בחייהם.
"היציאה למאבק היא התאבדות טוטאלית וחסרת פשר"
לצופה מן הצד נראה כי היציאה למאבק היא התאבדות טוטאלית וחסרת פשר. לא רק שלא היה לה שום סיכוי, גם לא היה לה שום היגיון: משה היה המנהיג הבלתי מעורער, אשר אלוקים בעצמו הנחה אותו להנהיג את העם – ובעיקר כיצד להנהיג. חז"ל עצמם תמהים בקול: "קורח, שפיקח היה, מה ראה לשטות זו?" זו אכן איוולת. טירוף מוחלט. כניסה בעיניים פקוחות למקום שאין ממנו מוצא.
קורח, צריך לזכור, האמין באלוקים. הוא ראה לנגד עיניו את עשרת המכות וקריעת ים סוף. הוא גם ראה את שני דודיו הצעירים, נדב ואביהו – בניו של אהרן, מתים ברגע בו הקטירו על דעת עצמם "קטורת" שלא התבקשו להקטיר. במילים אחרות, קורח ידע היטב מה המשמעות של קריאת תיגר על אלוקים, וגם ידע היטב מה המחיר המידי והישיר שהוא ישלם במקרה של הקטרת קטורת אסורה.
"קורח היה צריך לעשות דבר אחד קטן ופשוט: להיעזר ביועץ"
למרות הכל, כאשר משה מאתגר את קורח אומר לו ״בוא תקטיר מחר קטורת״, קורח נענה לאתגר. צריך להבין, עבורו זה היה כמו לגעת בכבל כדי להוכיח שלא עובר בו זרם חשמלי במתח גבוה. אם הוא לא צודק – הוא ימות במקום. קורח, הפיקח מאוד יש לומר, ידע שהקטרת הקטורת משמעה מוות ודאי ומידי. אך מדוע בכל זאת הוא הלך עד הסוף, האם לא עמד בקרבו איזשהו חשש מפני המוות הצפוי?
מסתבר שכאן התורה מגלה את כוחה ההרסני של אחת מתכונות הנפש הדומיננטיות שבאדם: גאווה פנימית ושוחד אישי.
הלקח מהפרשה לחיים שלנו היום
קורח, בסינוור מוחלט, היה בטוח בכל מאת האחוזים שהוא צודק. הוא היה חכם, עשיר, בן שבט לוי, היו לו את כל הנתונים להיות מנהיג אבל הוא לא היה מסוגל לראות, כפי שחז״ל אומרים, את נגעי עצמו וזה מה שהביא אותו לכישלון טוטאלי. אני עוסק הרבה בחשיבות הבאת יועץ בשלבים מסוימים לחברה וקורח היה צריך לעשות דבר אחד קטן ופשוט: להיעזר ביועץ. יש מקרים שרק גורם חיצוני, אשר מנותק רגשית, יכול לראות את מכלול התמונה המורכבת.
ההייטק בכלל והעולם העסקי בפרט מצוי בימים אלו באי וודאות, אפשר להגיד שיש בחוץ סערה ועבור חלק מהיזמים זאת הפעם הראשונה, כך שכדאי בתקופה כזו שתהיה צניעות בהוצאות, ענווה בקבלת עצה ממי שכבר חווה משבר (עובדים, יזמים וותיקים, משקיעים) וכדאי שניתן עוד יותר אמון באנשים הטובים שסביבנו, כי הם יעזרו לנו לא להיכשל, לנהוג בתבונה ולא לנהוג בקיצוניות.
בואו נהיה כולנו כמשה ולא קורח. ונביא את העסקים שלנו ליציבות וצמיחה מתמדת ולא רק בתקופות משבר. שבת שלום!
הכותב הוא זיו אלול, יזם, משקיע ומנכ״ל Periapt ומחבר הספר ״אבות הניהול״