תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי

(א) וַיְדַבֵּר ה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: (ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי: (ג) וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת: (ד) וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים: (ה) וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים וַעֲצֵי שִׁטִּים: (ו) שֶׁמֶן לַמָּאֹר בְּשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים: (ז) אַבְנֵי שֹׁהַם וְאַבְנֵי מִלֻּאִים לָאֵפֹד וְלַחֹשֶׁן: (ח) וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם:

(פרק כה)

לקיחת התרומה נזכרת בפסוק ב פעמיים, ונראה כי ללא צורך הוא. ויתור על סופו של הפסוק - "תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי" - נראה שלא היה משנה דבר ממשמעות הפסוק, ואם כן לשם מה נכתב?

אמנם האלשיך הקדוש מבאר את הפסוק באופן מיוחד מאד, באופן שהביטוי "תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי" מקבל משמעות שונה מהמקובל, ואף עולה מדבריו פיסוק שונה של הפסוק; נעיין בדבריו:

יאמר ויקחו כו, שאומר הוא יתברך ראו חיבתי עמכם, כי הלא ממה שהוא שלי באמת אעלה עליכם שכר הרבה כאילו עשיתם. והוא כי יהיה אומרו לי תרומה כמו לי הכסף ולי הזהב (חגי ב, ח), לי יאורי (יחזקאל כט, ג), כי לי כל הארץ (שמות יט, ה), שפירושו שלי הכסף ושלי הזהב. כן יאמר ויקחו ממה שהוא שלי תרומה. וזהו מאת כל איש שאינו שלו רק שהוא אתו עמו פקדון אשר הפקד אתו מאתו יתברך. ושמא תאמר אם כן איפה מה יתנו. על כן אמר אשר ידבנו לבו, שהיא נדבת הלב ורצון הטוב, את זה תקחו את תרומתי, כלומר עם תרומתי שלי ולא שלהם, אתם כלוקחים גם הנדבת לב אשר עמה. ולזה לא אמר תרומתם רק תרומתי.

את המילה "לִי" שבביטוי "וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה" מבין האלשיך הקדוש במשמעות "שלי". הציווי "וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה" הוא למעשה ציווי לקחת משהו שהוא לא של המצֻוֶּה, בני ישראל, אלא של המְצַוֶּה, הקב"ה. "ויקחו ממה שהוא שלי תרומה". זוהי גם משמעות הביטוי "מֵאֵת כָּל אִישׁ" (ולא "מכל איש") - ממשהו שהוא נמצא עם כל איש (את = עִם. "מֵאֵת" = מעִם). התרומה אינה ממה ששייך לאיש אלא ממה שנמצא עמו, "פקדון אשר הפקד אתו מאתו יתברך". כאן מסתיים החלק הראשון של הפסוק. "וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ" - יש לקחת תרומה שהיא שייכת לקב"ה, ונמצאת בפועל אצל כל איש.

הדבר שהוא שייך לנותן ואותו למעשה הוא נותן משלו הוא "נדבת הלב ורצון הטוב" - "אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ". את נדבת הלב, שהיא שייכת לנותן, מצרפים ל"תְּרוּמָה" שהיא שייכת לקב"ה - "אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי", את = עם; "כלומר עם תרומתי שלי ולא שלהם, אתם כלוקחים גם הנדבת לב אשר עמה".

ממשיך האלשיך הקדוש:

ואמר וזאת התרומה כו עם היות שתי תרומות: א. שלהם והוא הרצון טוב; ב. התרומה עצמה שהיא שלו יתברך. מה שתקחו בעצם מאתם הוא כסף וזהב כו שהוא שלי, ובאחרת ועשו לי מקדש (פסוק ח), שעל ידי הנדבת לב במחשבה נפשיית תזכו שתשרה שכינה בדברים הגשמיים ההם.

הפתיחה של פסוק ג "וְזֹאת הַתְּרוּמָה" מכוונת הן לתרומה הגשמית שהיא שייכת לקב"ה והן לתרומה הרוחנית שהיא שייכת לנותן. התרומה הגשמית מפורטת מיד לאחר מכן - "אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת... ". הדברים הגשמיים הנלקחים מאת כל איש ואינם שייכים לו הם הזהב הכסף ושאר החומרים המנויים. גם כאן מפוסק הפסוק בצורה מיוחדת כאילו יש נקודתיים לאחר "וְזֹאת הַתְּרוּמָה". עד כאן בעניין התרומה האחת.

התרומה השניה היא המשמעותית יותר לציווי עשיית המקדש שבפסוק ח. הזהב והכסף שלוקחים מאת כל איש הם אינם שלו, והציווי על עשיית המקדש הוא מהתרומה השניה, מהתרומה השייכת לנותן, מ"נדבת הלב ורצון הטוב".

אמת, מבנה המקדש עשוי מהזהב והכסף, אך חשיבות המקדש אינה בחיצוניותו אלא בהשראת השכינה בו "על ידי הנדבת לב במחשבה נפשיית תזכו שתשרה שכינה בדברים הגשמיים ההם".