ה"תרומה" - ההתנדבות, הייתה מאז ומתמיד אחד המאפיינים המרכזיים בעולמה של החברה היהודית. מאות ואלפי הגמ"חים המצויים בחברה הדתית יעידו על כך: למן מוצץ ושרוך נעל, "ארבעס" (חומוס) לסעודת "שלום זכר" ולהבדיל דרגשי ישיבה נמוכים לבית האבל ל"ע, ועד לשירותי הסעה לבית חולים ולדירות אירוח.
גם עשרות ה"שנוררים" הפוקדים תדיר בתי כנסת ובתים פרטיים בכל שעות היממה, ערב ובוקר וצהריים, הם סימפטום נוסף ומאפיין של מרכזיות ה"תרומה" בעולם היהודי. ממצאים אמפיריים מצביעים על כך ששיעור הפילנטרופיה היהודית - למרות התמורות השונות שחלו בה בשנים האחרונות (לרבות הפניית חלק ניכר מהמשאבים למטרות "לא יהודיות") - הוא עדיין גדול לאין ערוך מחלקם היחסי של היהודים באוכלוסיה הכלל עולמית.
פרשת "תרומה" פותחת בפסוק שמעורר את שימת הלב. לצד הדיבורים הנשגבים על ה"תרומה", שהיא בעיקרה נדבת הלב - "מאת כל איש אשר ידבנו לבו" - בא ציווי, כופה ומחייב: "ויקחו לי תרומה... תקחו את תרומתי". לאמור: עיקרה של "תרומה" אכן נטוע בנדבת הלב, ברצונו החופשי של אדם, אך אין הוא רשאי להיבטל הימנה או להיפטר מקיומה. אדם מישראל חייב ל"תרום"-לשאת בנטל, ואין הוא יכול לעמוד מן הצד, לראות בצרתם של אחרים ולומר "שלום עליך נפשי!".
ביטוייה המעשיים של תרומת-חובה זו הם מרובים: כך, בהתגייסות לשירות בצה"ל ולהגנה על שלומם וביטחונם של ישראל, כך בהצטרפות ל"שירות לאומי", בהגשת סיוע, סעד ותמך לשכבות החלשות בחברה, וכך במתן צדקה לעני הבודד או בעשיית חסד עם השכן והרֵעַ.
כפי שהדגיש האבן עזרא בפירושו הארוך על אתר, הפועל "ויקחו לי" מבטא פעולה אקטיבית - "כמו סורה אלי, שיסור הנקרא ממקומו ויקרב אליו".
ה"תרומה" אינה רק פעולה פיזית קלת ערך, אלא גם תהליך נפשי, של מודעות ל"אחר".
התורם אינו יכול להיוותר אדיש ב"מקומו", ולהסתפק במנוד ראש או ביד קלה הנשלחת לכיס ומוציאה משם - מעשה אוטומטון - פרוטה לעני. התרומה מחייבת את האדם להתנתק מ"מקומו", להיבטל לשעה משגרת יומו וחייו, ולתור אחר צורכי החברה ומצוקות בני האדם, לראות בסבלותם ולהקל מעליהם את משאם.
בעקבות חז"ל, עומד רש"י - במילה אחת - על פן חשוב אחר של ה"תרומה" היהודית. כמו במקומות אחרים, דרשו חכמים את הביטוי "ויקחו לי תרומה, לי - לשמי". לאמור: התרומה צריכה להינתן בלב פתוח ובנפש חפצה למען המטרה שלשמה נועדה, לשם הנמען ולא לשם הנותן, להגדיל ולהאדיר את שמו. רבים הם נותני התרומות שמבקשים ל"עשות להם שם", לבנות בניין מפואר שעליו יונצח שמם באותיות של זהב. הגם שאין דבר זה פוסל את התרומה (וכבר אמרו ש"מתוך שלא לשמה בא לשמה"), עיקר התרומה צריך להיות לשם שמים.
זאת ועוד: התרומה צריכה להיות תכונה המאפיינת כל אדם מישראל. בין אם תורם הוא "זהב, כסף או נחושת", ובין אם תרומתו מתבטאת בחוט קטן ופעוט ערך של "תולעת שני". אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמים, וישתתף עם הכלל.
כפי שרומז הנצי"ב מוולוזין בפירושו "העמק דבר" על אתר, הציווי על מתן התרומה למשכן "מאת כל איש" ולא מאת אדם אחד או שניים שיתנו את כל הכסף, רומז על מסר חשוב נוסף. "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט" אינו המלצה בעלמא, אלא עקרון יסוד.
"משכן" ו"מקדש" חייבים להיות נחלת הציבור כולו. גם אם היה בא אוליגרך מצוחצח ומציע לתרום את כל הכסף לבניין המשכן, לא היה הדבר רצוי. במקרה זה היה עלול הנותן או מי מבניו או מקורביו לחשוב שה"משכן" הוא נחלתו-אחוזתו הפרטית, ויכול הוא לעשות בו כאוות רצונו.
"משכן" יהודי, מלמדת אותנו התורה, חייב להיות נחלת הכלל. אין הוא בבעלותו של איש אלא הכל שותפים בו, ומחויבים לתרום לכינונו, לבניינו ולהחזקתו. כך, ב"משכן" הכלל, ובמקדש אשר בירושלים, וכך ב"משכן" המצומצם יותר, בבית הכנסת או בגמ"ח השכונתי. המחויבות אינה חד פעמית אלא פעולה מתמשכת.
זאת "תורת התרומה" היהודית. וכפי שהורנו החזקוני בפירושו על אתר: פרשה זו נאמרה בתוך אותם ארבעים יום שבהם עלה משה לקבל את התורה. ללמדנו, ש"תורת ישראל" אינה רק קבלה, פאסיביות, אלא גם - ואולי בעיקר - נתינה אקטיבית, ופעולה למען יצירת חברה רגישה יותר, אנושית יותר, צודקת יותר.