"וְנָתַתָּ אֶל הָאָרֹן אֵת הָעֵדֻת אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ... וְאֶל הָאָרֹן תִּתֵּן אֶת הָעֵדֻת אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ" שמות כ"ה, טז; כא
פעמיים מדגישה התורה את הקשר הייחודי שבין ארון ה' ובין העדות, לוחות הברית. ננסה לעמוד על מהותו של קשר זה, דווקא מתוך בחינת המקרה בו על פי חז"ל חל נתק בין הארון לעדות שבתוכו.
"וַיָּרָץ אִישׁ בִּנְיָמִן מֵהַמַּעֲרָכָה וַיָּבֹא שִׁלֹה בַּיּוֹם הַהוּא וּמַדָּיו קְרֻעִים וַאֲדָמָה עַל רֹאשׁוֹ" (שמואל א, ד', יב) - זה שאול... מאה ושמונים מיל הלך שאול באותו היום: במערכה היה, וברח לשילה, ושמע שנשבו הלוחות והלך וחטפן מיד גלית ובא. מדרש שמואל יא, א
נראה כי הקושי המרכזי עליו נשען מדרש מופלא זה, הוא האזכור החוזר והנשנה של ביאתו של הפליט המבשר מן המערכה, ומורכבותו של התיאור המקראי מהגעתו של הפליט ועד לאמירת בשורתו לעלי.
יב: וַיָּרָץ אִישׁ בִּנְיָמִן מֵהַמַּעֲרָכָה וַיָּבֹא שִׁלֹה בַּיּוֹם הַהוּא וּמַדָּיו קְרֻעִים וַאֲדָמָה עַל רֹאשׁוֹ. יג: וַיָּבוֹא וְהִנֵּה עֵלִי יֹשֵׁב עַל הַכִּסֵּא יַד דֶּרֶךְ מְצַפֶּה כִּי הָיָה לִבּוֹ חָרֵד עַל אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וְהָאִישׁ בָּא לְהַגִּיד בָּעִיר וַתִּזְעַק כָּל הָעִיר. יד: וַיִּשְׁמַע עֵלִי אֶת קוֹל הַצְּעָקָה וַיֹּאמֶר מֶה קוֹל הֶהָמוֹן הַזֶּה וְהָאִישׁ מִהַר וַיָּבֹא וַיַּגֵּד לְעֵלִי. טו: וְעֵלִי בֶּן תִּשְׁעִים וּשְׁמֹנֶה שָׁנָה וְעֵינָיו קָמָה וְלֹא יָכוֹל לִרְאוֹת. טז: וַיֹּאמֶר הָאִישׁ אֶל עֵלִי אָנֹכִי הַבָּא מִן הַמַּעֲרָכָה וַאֲנִי מִן הַמַּעֲרָכָה נַסְתִּי הַיּוֹם וַיֹּאמֶר מֶה הָיָה הַדָּבָר בְּנִי. יז: וַיַּעַן הַמְבַשֵּׂר וַיֹּאמֶר נָס יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי פְלִשְׁתִּים וְגַם מַגֵּפָה גְדוֹלָה הָיְתָה בָעָם וְגַם שְׁנֵי בָנֶיךָ מֵתוּ חָפְנִי וּפִינְחָס וַאֲרוֹן הָאֱלֹקִים נִלְקָחָה: שמואל א, ד' יב-יז
מתוך עיון בפסוקים אלו, עולה גם השאלה מדוע היה צורך להזכיר כי הפליט היה איש בנימין (פס' יב), ואם כבר היה בעיר, מדוע היה צורך לציין שמִהֵר לבוא להגיד לעלי (פס' יד). בנוסף לכך קיים הקושי של הכפילות המיותרת בפסוק טז, בין "אָנֹכִי הַבָּא מִן הַמַּעֲרָכָה" (בהווה) לבין "וַאֲנִי מִן הַמַּעֲרָכָה נַסְתִּי הַיּוֹם" (בעבר), ובכלל עולה השאלה מה מוסיפה כל ההקדמה שבפסוק זה, ומדוע לא עבר המקרא ישירות לתוכן הבשורה שבפסוק הבא.
בנוסף לקשיים אלה, עולה השאלה מדוע עד להגעתו של הארון אל שדה המלחמה הוא נקרא "ארון ברית ה'" או "ארון ברית האלוקים" (שם ד', ד-ה), ואילו לאחר הגעתו ולאורך כל זמן שהיה בשבי הוא קרוי "ארון ה' " או "ארון האלקים" בלבד (שם, ו; יא; יג; יז; יח; יט ועוד). כמו כן, עולה שאלת סגנון ביטויים של הכהנים והקוסמים שייעצו לפלשתים "אִם מְשַׁלְּחִים אֶת אֲרוֹן אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אַל תְּשַׁלְּחוּ אֹתוֹ רֵיקָם" (שם ו', ג).
בנוסף לכל השאלות הללו, עמד למול עיניו של הדרשן המקבילות הרבות הקיימות בין סיפור שביית הארון, לבין המלחמה בה התעמתו דוד וגולית. מפאת קוצר היריעה לא נמנה כאן את כל ההקבלות, ונסתפק בציון הדימיון בין דברי הפלשתים בעת שנפל פחד ארון האלקים עליהם"הִתְחַזְּקוּ וִהְיוּ לַאֲנָשִׁים פְּלִשְׁתִּים פֶּן תַּעַבְדוּ לָעִבְרִים כַּאַשֶׁר עָבְדוּ לָכֶם וִהְיִיתֶם לַאֲנָשִׁים וְנִלְחַמְתֶּם" (שם ד', ט), לבין דברי גלית: "לָמָּה תֵצְאוּ לַעֲרֹךְ מִלְחָמָה הֲלוֹא אָנֹכִי הַפְּלִשְׁתִּי וְאַתֶּם עֲבָדִים לְשָׁאוּל בְּרוּ לָכֶם אִישׁ וְיֵרֵד אֵלָי. אִם יוּכַל לְהִלָּחֵם אִתִּי וְהִכָּנִי וְהָיִינוּ לָכֶם לַעֲבָדִים וְאִם אֲנִי אוּכַל לוֹ וְהִכִּיתִיו וִהְיִיתֶם לָנוּ לַעֲבָדִים וַעֲבַדְתֶּם אֹתָנוּ" (שם י"ז, ח-ט).
דבריו המתריסים של גולית מרמזים כמעט במפורש מיהו ה"איש" שהוא מצפה שיתייצב מולו: "הֲלוֹא אָנֹכִי הַפְּלִשְׁתִּי וְאַתֶּם עֲבָדִים לְשָׁאוּל" (לפיכך, יש גם 'הגיון פלשתי' בהצעתו, שכן אם כרגע ישראל "עבדים לשאול", וגלית יהרוג את אדוניו – אך טבעי על פי חוקי פלשת שהם יהפכו לעבדיו ועבדי עמו). להתייצבות שכזו היתה גם סבירות צבאית, במיוחד לאור תיאור גובה קומתו של גולית, העובדה ששאול היה "משכמו ומעלה גבֹה מכל העם" (שם ט', ב), וכן לאור העברת שיריונו ונשקו של שאול לדוד – המעידה על כך שלשאול היה את השריון והנשק שהתאימו ללחימה בשיריון והנשק של גולית המתוארים באריכות.
לאור כל אלה, נראה כי דרשתנו הבינה כי גולית הקורא ומבקש להלחם עם ה"איש", מנסה לכפר על כשלונו בעימות הקודם עם אותו האיש, "איש בנימין". לפי דרשתנו, שאול אכן בא מן המערכה מספר פעמים: בתחילה נתקיים בו "וַאֲנִי מִן הַמַּעֲרָכָה נַסְתִּי הַיּוֹם" ('וברח לשלה' – כלשון המדרש), אך לאחר ש'שמע שנשבו הלוחות' (ואולי כך פרש הדרשן את זעקת העיר עליה נאמר "וַיִּשְׁמַע עֵלִי אֶת קוֹל הַצְּעָקָה"), התמלא רוח גבורה, שב למערכה 'חטפן מיד גלית ובא' ומשום כך היה עליו למהר חזרה אל עלי, ולומר לו בלשון הווה "אָנֹכִי הַבָּא מִן הַמַּעֲרָכָה".
מדרש זה גם מסביר את ריקנותו של ארון האלוקים בעיני קוסמי הפלשתים, כמו גם את הסיבה מדוע לא נקרא הארון "ארון ברית ה' " בתקופה בה לוחות הברית לא היו בו.
אין ספק, כי דרשה זו מלמדת אותנו כי אחת התכונות הנדרשות למי שעתיד להיות מלכם של ישראל, היא מסירות הנפש האישית למען ישראל ואלוקיו. עם זאת, נראה כי בדרשה טמון מסר נוסף באשר למהות הקשר בין ארון ה', לבין הלוחות המצויים בו. כפי שמפורש בפרשה, תפקידו של הארון הוא להוות אמצעי לקשר ההתגלות שבין ה' לעמו - "וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת" (שמות כ"ה, כא). לוחות הברית שבארון הם עדות לכך שהתגלות זו אינה עומדת בפני עצמה, אלא היא תוצאה והמשך של הברית שנכרתה בהתגלות שבהר סיני.
לפיכך עלול להיווצר הרושם המוטעה, שאף הועלה כנגד עם ישראל פעמים רבות במהלך ההיסטוריה, שכאשר בשל חטאי ישראל לא קיים עוד קשר התגלותי ישיר בין ה' לישראל, פקעה חס וחלילה גם משמעותה של ברית סיני. באמצעות אוצר הדימויים המופלא שבדרשה על סיפור הפרידה הראשונית מארון ה', באו חז"ל ללמדנו שגם באותן התקופות בהן כלי ההתגלות מופקעים מאיתנו, ולצערנו לא מתקיים בנו באופן מלא "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כ"ה, ח), עצם הברית תמיד נשארת בידינו, עד לאיחודה מחדש עם ארון ברית ה'.