תרומה ונדיבות לב המוזכרים בפרשתינו מתקבלים בהקשר לעבודתי במרכז רפואי ברגשות מעורבים. הנכונות לתרום משלך לאחרים מונחת ביסודה של פרשה זו, אלא שלהבדיל מתרומה ממונית בה עוסקת פרשת תרומה, ברצוני לעסוק בנתינת חלק מחלקי גופו של האדם. ליתר דיוק בהיתר, אם קיים, לאדם מישראל למכור חלק מחלקי גופו.
ברצוני להפנות את הקורא למחזה "הסוחר מונציה" המוכר ג"כ בשמו "משפט שיילוק". המועלה לאחרונה לאקרנים.
בית המשפט הונציאני דן בחוזה בו אמורים היו לשקול ליטרא בשר מגופו אנטונינוס, מוכן היה שיילוק להפסיד את כל ממונו ובלבד שישקלו ליטרא בשר מגופו של אנטונינוס אשר פגע בכבודו, משפט זה מקובל לשייכו לצרור האשמות אנטישמיות אחרות הקשורות בעובדה כי יהודים בדרך כלל עסקו בהלוואה בריבית.
שאלה זו נידונה במאמר בספרו של הרב זוין "לאור ההלכה", לדעת הרב אין כל תוקף לחוזה שכזה, מספר ראיות הובאו בהקשר לכך, אזכיר שתיים מתוכן.
מקובלים אנו שאין האדם בעלים על גופו, הלכה זו נפסקה ברמב"ם בהלכות חובל ומזיק בפרק ה' הלכה א' וכן בשו"ע חלק חו"מ סימן ת"כ סעיף ל"א.
השאלה המתעוררת בעקבות קביעה זו האם העובדה כי אין האדם רשאי לחבול בעצמו אינה מותירה עדין יחס מיוחד לגופו ואיבריו, ומשאירה אותם בגדר רכושו. מה יקרה במידה ומותר יהיה לחבול לצורכי כגון רפואה או כל צורך אחר שאינו דרך נציון וחבלה מכוונת כמובא ברמב"ם, האם עדין יוכל האדם לומר אומנם אין איסור אך גם אין רשות.
לדעת הרב זוין כיון שאינו בעלים על גופו, גם אין גופו נחשב כרכושו.
ראיה אחת מאפן חיוב התשלומים כאשר חבל אדם בחברו כידוע חייב הוא לשלם חמישה דברים. תשלומים אלו אינם השבה על חסרון האבר שנלקח, אלא עונש על המעשה שנעשה שהרי חסרון אבר הוא דבר שאין לו ערך כספי כלל, כלשון הרמב"ם בפרק א' מהלכות חובל ומזיק הלכה ג', "זה שנאמר בתורה כאשר יתן מום באדם כן יינתן בו, אינו לחבול בזה כמו שחבל בחברו, אלא שראוי לחסרו אבר או לחבול בו כאשר עשה, ולפיכך משלם נזקו, והרי הוא אומר ולא תיקחו כופר לנפש רוצח, לרוצח בלבד הוא שאין בו כופר...". כלומר התשלום לראשי איברים שאינם חוזרים הוא בגדר כופר וקנס, כיון שאין האדם בעלים על גופו על כן משלמים לו את שכר העבודה ושאר ארבעה דברים, ולא את ערך האבר שהפסיד, הויכוח התלמודי האם דמי עינו של הנחבל או החובל, אינו משנה את הדיון העקרוני לפיו לפנינו תשלום כופר וקנס ואינו תמורה מלאה עבור האבר, על אף שכך היה ראוי שיעשה.
ראיה נוספת לדעת הרב זוין מצויה בדברי הרדב"ז בפרק י"ח מהלכות סנהדרין הלכה ו' בהלכה זו למדנו כי אין ממיתים אדם בהודאת עצמו, על אף הכלל שהודאת בעל דין כמאה עדים דמי.
טעמו של הרדב"ז לפי שאין נפשו של האדם קנינו אלא קניין של הקב"ה, שנאמר "הנפשות לי הנה" (יחזקאל פרק י"ח) על כן לא תועיל הודאתו בדבר שאינו שלו.
מסקנתו הברורה היא שהיות ואין האדם בעלים על גופו בה במידה גם אין הגוף רכושו.
ולאור זאת קביעתו החד משמעית בית דין ישראל לא יכול היה לנסח סוג שטר הלוואה שכזה בו מתחייב הלווה לתת חלק מחלקי גופו במידה ולא יפרע את חובו ובזמן.
בשולי הדברים ברצוני לציין כי יתכן וניתן לעשות הבחנה, בין בעלות עליה אין עוררין כי אין לאדם על גופו לבין היכולת שלו לעשות למען גופו ולשמרו "עביד איניש דינא לנפשיה" וזכות ההגנה העצמית של האדם, הם מן הדברים שאין צורך להפליג בדברים על הזכות לקיומם, מסתבר כי אינם קשורים בהנחה היסודית שאין האדם בעלים על גופו.
כמובן שלדיון זה השלכות גם בשאלה המוכרת בלשונה העיתונאי כ"סחר באיברים", שיקולי המצדדים והשוללים בהקשר האתי והמשפטי, אינו יכול לפסוח על אנשי ההלכה ומורי ההוראה כיצד לנהוג בשאלה זו ברמתה העקרונית, כידוע גם לשאלה זו יש מצדדים ויש שוללים ומעט מן השיקולים שהועלו קשורים גם בנושא זה.