פרשת תרומה פותחת את "מסכת המשכן". גודש של פרטים, חומרים ורשימות, שנראות לעתים כלקוחות ממפרט טכני של סוכן שיווק ערמומי או אנרגטי במיוחד: לא רק זהב, אלא גם כסף ונחושת. ויש גם תכלת וארגמן ותולעת שני. והריח, ריח ניחוח של "בשמים וקטורת סמים". גם האבנים הם משהו מיוחד: אבני שוהם ואבני מילואים, ועצי שטים משובחים. הכל בגימור איכותי.
וכבר שאלו חכמים, וכי הקב"ה צריך למשכן? והלוא מלוא כל העולם כבודו. ומה ראתה תורה לפרט, בדקדקנות "יקית" כזו, מידות אורך וגובה ורוחב? ולא עוד, אלא שהדגישה תורה לא פחות משלוש פעמים (שמות כה, ט, מ; כו, ל) שהקב"ה הראה למשה את תבניתו המדויקת של המשכן וכליו והכל כדי שבני ישראל יבצעוה בדיוק מרבי ולא יהיו נתבעים כביכול, חס ושלום, על אי התאמה וליקויי בניה.
לעומת גישה זו, במדרש "לקח טוב" חבוי מסר שונה לחלוטין. לפי המדרש, הראה הקב"ה למשה את תבנית המשכן דווקא בדמות אש. לא בדיוק האמצעי שאדריכלים בני ימינו היו ממהרים להשתמש בו. וכי האש הקופצנית היא האמצעי הטוב ביותר לערוך תרשים ארכיטקטוני?
דומה שחבוי כאן מסר מורכב: לצד המידות והתיאורים המדויקים והמדוקדקים מותיר הקב"ה מרווח ליצירתיות של משה ובני ישראל, שיכניסו במשכן את רוחם-שלהם. והרי קווי האש אינם "חתוכים", ואין בהם זוויות חדות.
רעיון זה מקבל ביטוי חריף עוד יותר במדרש אחר (פסיקתא דרב כהנא, תרומה ד): "אמר רבי לוי: בשעה שאמר הקב"ה למשה 'עשה לי משכן', היה לו להביא ארבעה קונדסים ולמתוח את המשכן עליהם. אלא מלמד שהראה לו הקב"ה למשה למעלה אש אדומה, אש ירוקה, אש שחורה, אש לבנה ואמר לו: עשה לי משכן. אמר לו משה לקב"ה: ריבון העולמים, וכי מאין יש לי אש אדומה, אש ירוקה, אש שחורה, אש לבנה? אמר לו: בתבניתם אשר הראית בהר. אני בסממנים שלי ואתה בסממנים שלך".
וכפי שהסביר פעם אחד מחכמי ירושלים: קווי המתאר הכלליים ברורים. התבנית נתגלתה בהר. אבל איש האלוקים צריך לעצב לו במסגרתם את התוכן המדויק. בסממנים "שלו". בדרכו-שלו. לבנות לו בניין משלו.
יתר על כן: המשכן אינו חדגוני. אחיד. להפך, הוא מלא צבעים וניגודים. אש אדומה, וירוקה, לבנה ושחורה (ושמא עש בכך גם רמז לסכנות המבצבצות מתוך עבודת הקודש וכרוכות בה). וטרם הזכרנו את צבעם של תכלת השני, והארגמן, ועצי השטים.
ריבוי הגוונים בהיכל ה' בא לידי ביטוי גם במדרש נוסף (פסיקתא רבתי), הממחיש את מורכבותה של עבודת ה'. על הפסוק כ"משפטו אשר הראית בהר", אומר המדרש: "מיד כשעלה משה למרום, פתח לו הקב"ה שבעה רקיעים והראהו בית המקדש של מעלה. והראהו ארבעה צבעונין [=צבעים] שעשה מהם משכן שנאמר והקימות את המשכן כמשפטו אשר הראית בהר".
יש כאן ביטוי למתח שבין "כמשפטו" – משפט מוגדר, חד, אחיד, מנוסח בתבניות קבועות ושגרתיות, מסגרת פורמלית מקובעת, לבין ריבוי של גוונים וצבעים.
קצרו של דבר: בעבודת הקודש יש כללים אך אין אחידות. יש גבולות, אך לא חדגוניות. כל עוד נמצאים הכל במסגרת ה"משכן", ומכוונים לבם לאביהם שבשמים, עבודתם רצויה, ובלבד שהכל יהיה מתוך "אש קודש", התלהבות לעבודת ה'.