נוכח בלי שם
"ואתה תצווה את בני ישראל"
משעה שנולד משה, אין פרשה בחומש ששמו של משה לא מוזכר בה, למעט בפרשתנו "תצווה". ומעניין, זאת דווקא בפרשה אותה קוראים בתורה ב-ז' באדר, יום הולדתו של משה, ויום פטירתו?! מסביר רבי זלמן סורוצקין, שדווקא על כן נקבעה פרשה זו להיקרא בעיתוי זה, כדי להדגיש את אופייה של אמונת ישראל, שלא העמידה את המנהיג, איש האלוקים, במרכז עשייתה ועבודת השם שלה. זאת, להבדיל מאמונות זרות, שכל חגיהן ומנהגיהן מתמקדים מסביב לימי ההולדת והמיתה של מחולל דתם. (מתוך: "תורה לעם").
ישראל נמשלו לזית
"שמת זית זך כתית למאור"
כל דבר שיש בשמן זית – יש בישראל. מה הזית הזה אין נושרין עליו לא בימות החמה ולא בימות הגשמים, כך ישראל אינם פוסקים מן הצדקה. מה הזית הזה אינו מוציא שמנו אלא על ידי כתישה, כך ישראל אינם עושים מצוות וצדקות אלא על ידי ייסורים. מה הזית הזה מובחר מכל השמנים, כך ישראל מובחרין מכל האומות, וכשנגאלים – נמתק להם. מה הזית הזה עד שלא ייבשל יהיה מר, כך ישראל עד שהם חוטאים ונדבקים בקשיותם יהיו מתמרמרים בצרות, וכשעושים תשובה, נענים ונשענים בבוראם. (המדרש הגדול).
קודם לכתות – אח"כ להאיר
"כתית למאור"
רק אחרי שהאדם מזכך ומטהר עצמו, כותש את תאוותיו וכותת את המידות הרעות, רק אז ראוי הוא למאור – להבין את אור התורה. (רב נחמן מברסלב).
תפקיד המנהיג
"להעלות נר תמיד"
מפרש רש"י: "עד שתהא שלהבת עולה מאליה". ומסביר הרב מנחם הכהן ב"תורה לעם", כי יש מנהיגים הרואים את תפקידם, להשגיח כל העת שאש היהדות לא תיכבה, חלילה. תפקידו האמיתי של המנהיג אינו לעמוד על ראשו של העם כמשגיח וכמפקח, אלא "להעלות נר תמיד" – להפיח בעם רוח חיים. להדליק את הזיק שבו, ולהעלות בתוכו את המאור שביהדות – "עד שתהא שלהבת עולה מאליה".
מנורת החינוך
"להעלות נר תמיד"
אומר רבי משה פיינשטיין: כשם שצריך להדליק את המנורה, כדברי רש"י "עד שתהא שלהבת עולה מאליה", כך יש ללמד את התלמיד, עד שיוכל ללמוד ולהבין בכוחות עצמו. כשם שהשמן צריך שיהא "זך כתית" – מזוקק שלא יהיו בו שמרים, כך יש להסביר את הלימוד לתלמידים באופן זר וברור, כדי שלא יבואו לכלל טעות. כשם שצריכים ליתן במנורה "חצי לוג שמן ללילי טבת הארוכים" (רש"י), כך יש לעשות מאמץ שגם התלמיד החלש יגיע להישגים בלימודיו, ולהימנע מלחשוב שאין לו סיכוי לגדול בתורה בשל כישרונותיו החלשים, או בשל מצבם הכלכלי של אבותיו וכדומה. וכשם שאין ליתן במנורה חצי לוג שמן אף בלילות תמוז הקצרים, כך יש להשקיע מאמצים גם בתלמיד הכשרוני ולא לסמוך על כשרונותיו. כללו של דבר, אין להפלות בין חזק לחלש, בין בעל כשרון לבין קצר דעת, שהרי במנורה נתנו אותה כמות של שמן ללילות הקיץ הקצרים, כמו ללילות החורף הארוכים. (הרב מנחם הכהן, שם).
שלוש מידות
"ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך"
שלוש לשונות "ואתה" נאמרו בפרשה: "ואתה תצווה", "ואתה הקרב", "ואתה תדבר". "ואתה תצווה" – נאמר לעם הפשוט – צווה עליהם בלשון בהירה וברורה, בלשון ציווי ופקודת שלטון. "ואתה תדבר אל כל חכמי לב" – נאמר ליודעי ספר, דבר עימהם בהיגיון, להתיר ספקות ולברר סתומות. "ואתה הקרב" – נאמר לאהרון – זו המידה העליונה, שיש בה קירוב דעת וחברות, ואין בה צורך לא לצוות ולא לדבר. ("מלאכת מחשבת"). ועל פסוק זה מסביר רבי נפתלי מרופשיץ, שמשה רבינו, עוד משחר נעוריו נטה להתבודד במדבר. הוא המשיך בכך גם כאשר כבר היה מנהיגם של ישראל, ככתוב: "ומשה יקח את האהל ונטה לו אל מחוץ למחנה". אהרון, לעומתו, היה אוהב את הבריות ומעורב אתם. לפיכך אמר הקב"ה למשה: "ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך" – קרב לעצמך ממידותיו של אהרון להיות מעורב בדעת עם הבריות, כי אין זה ממידת מנהיג להיות מרוחק מהעם.
קול הכבוד
"ועשית בגדי קודש"
מדוע נצטוו הכוהנים ללבוש בגדי כהונה מיוחדים, ואילו הלווים, שגם הם משמשים בקודש, לא נצטוו על בגדים מיוחדים?. אלא, שהלווים היו שרים בבית המקדש, וקולם הערב ושירתם ההרמונית משכה את העם אליהם ונתנה להם מעמד בעיני העם. לכן לא נזקקו למדים כדי שהעם יעריכם ויכבדם. (מן התורה).
כתפיים רחבות
"ונשא אהרן את שמותם לפני ה' על שתי כתפיו"
יש מנהיגים שמיד עם היבחרם וכניסתם לתפקיד הרם, שוכחים את אלה שבחרו בהם ואת צרכיהם. אהרן שם על כתפיו את שמות שנים-עשר השבטים, כדי שלרגע לא ישכח את עול צרכיהם, ויזכור תמיד לשם מה הגיע לגדולה. (עפ"י "תורה היום"). דוגמא להנהגה. ופירוש נוסף: שתי האבנים הונחו, כאמור, על שתי הכתפיים. "אבני זיכרון" – פעם לעם את חובותיו כלפי המנהיג, ופעם למנהיג, שיזכור תמיד את חובותיו לעם.
דוגמא אישית
"והיה על אהרן לשרת, ונשמע קולו בבואו אל הקודש"
אם הכהן מתייחס לכהונה ברצינות, כאל דבר שבקדושה, והוא יודע וזוכר שנבחר לשרת את העם, ולא לשלוט עליו, במקרה כזה, "ונשמע קולו בבואו אל הקודש" – ישמע העם לקולו ויציית לו. (תורת עם).
שלושה אברים אלו דווקא
"ולקחת מדמו ונתתה על תנוך אזן אהרן ועל תנוך בניו הימנית, ועל בהן ידם הימנית ועל בהן רגלם הימנית".
למה דווקא במקומות אלה? מבואר ב"לקראת שבת", שכאשר הוכתרו הכוהנים הראשונים בעם ישראל, ציוותה תורה להראות להם מהן שלוש התכונות העיקריות של נושאי כהונה, שכל חייהם צריכים להיות קודש לציבור: אוזן כרויה (להאזין לצרכי הפרט והכלל), יד מושטת (מתן עזרה, הדרכה והכוונה), ורגל ממהרת לעודד ולעזור.