(יא) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱלֹהִים מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם: (יב) וַיֹּאמֶר כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ וְזֶה לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה: (פרק ג)
תגובת משה למינויו לשליח ה' להוצאת בני ישראל ממצרים הייתה: "מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה", ופירש רש"י: "מה אני חשוב לדבר עם המלכים". תשובת ה' היא: "כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ וְזֶה לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ", ופירש רש"י: "שאמרת מי אנכי כי אלך אל פרעה, לא שלך היא, כי אם משלי, כי אהיה עמך, וזה המראה אשר ראית בסנה לך האות כי אנכי שלחתיך, וכדאי אני להציל כאשר ראית הסנה עושה שליחותי ואיננו אוכָּל, כך תלך בשליחותי ואינך ניזוק".
בנוגע לפירוש רש"י לתגובת משה כתב רבי קלונימוס קלמן הלוי אפשטיין בפירושו "מאור ושמש": "שְׁאֵלָתוֹ היה, מה אני חשוב לדבר עם המלכים, שמפני ענוותנותו לא רצה ליטול עטרה לעצמו שיגיע לעמוד במקום גדולים". על פי הסבר זה, הגורם לסירוב של משה ללכת בשליחות ה' הוא הענווה שלו. אמנם, כותב "מאור ושמש": "אם כן אין התשובה שלא יוזק מתיישבת על שאלתו". כלומר, על פי פירוש רש"י, תשובת ה' לכאורה אינה ברורה, כי מה טעם ה' מבטיח לו שלא יוזק בשליחותו, והרי משה לא חשש כלל מנזק שיגיע אליו בעקבות השליחות?
בעקבות שאלה זו מפרש "מאור ושמש", שאכן משה חשש מנזק שיגיע אליו אם יסכים לשליחות. אמנם לא מנזק גופני חשש משה אלא מנזק רוחני. כך הוא כותב:
"והנה משה רבינו ע"ה נתיירא, שכשיעשה דבר גדול כזה לגאול את ישראל על ידו, ושיהיה בגדולה יותר מכל ישראל, אפילו מֵאָחִיו אהרן שהיה מפורסם לנביא ה' - יבוא על ידי זה להתנשאות בעיני עצמו, וְיִלָּכֵד בְּמוֹקֵשׁ הגאוה, לכך לא רצה ליטול עטרה זו".
הסירוב של משה נבע, כאמור, מן הענווה שלו, משה "לא רצה ליטול עטרה לעצמו שיגיע לעמוד במקום גדולים". אבל משה גם חשש שנטילת עטרה לעצמו תגרום ש"יבוא על ידי זה להתנשאות בעיני עצמו, וְיִלָּכֵד בְּמוֹקֵשׁ הגאוה".
תשובת ה' נועדה להורות למשה שאין לו לחשוש מנזק רוחני זה של התנשאות וגאווה, כפי שממשיך ומסביר "מאור ושמש":
"אמנם, ה' יתברך לִמְּדוֹ איזה דֶּרֶךְ יִשְׁכֹּן אוֹר להנצל מזה, ושלא יִתְנַשֵּׂא מזה השליחות. כי הנה ה' יתברך ברא כל ברואיו קטנות עם גדולות בצביונם ותוארם וקומתם, זה גדול מזה וזה קטן מזה, וזה משונה בטבעו מזה, הכל כמו שעלה ברצונו יתברך, לא גָּרַם לזה מעלת בריה זו שיהיה תָּאֳרוֹ נָאֶה, ושפלות בריה זו שתהיה בִּלְתִּי נָאֶה, רק הכל היה מפני שעלה ברצונו הפשוט לברוא כל אחד בתואר המיוחד לו. שאין שייכות לומר כלל שמעשי בריה זו גרמה לה שתהיה נָאָה מֵחֲבֶרְתָּהּ. וכמו כן כשמגביה ה' יתברך לאדם - רצונו כך שיהיה הוא הראש, ולא שֶׁמַּעֲלָתוֹ ומעשיו גרמו זה".
ה' לימד את משה כיצד יינצל מן הגאווה אף שילך בשליחות חשובה זו של ה'. ה' לימד אותו שכל השינויים בין הברואים אינם נובעים ממעלותיהם של הברואים אלא מרצון ה'. נברא שהוא נאה אין נויו נובע ממעלתו וממעשיו, ונברא שהוא אינו נאה אין הדבר נובע משפלותו וממעשיו "רק הכל היה מפני שעלה ברצונו הפשוט לברוא כל אחד בתואר המיוחד לו". באותו אופן, אדם שזוכה להיות מנהיג אין הדבר נובע ממעלתו וממעשיו אלא מרצון ה'.
הדוגמה שמלמדת עיקרון זה היא ההתגלות בסנה, כפי שמסביר "מאור ושמש":
"וזה שהראה הקדוש ברוך הוא למשה דוגמא מהסנה, שהסנה הזה הוא הַשָּׁפֵל שבאילנות בתוארו וקומתו, ובודאי לא יִתְנַשֵּׂא לומר שמפני חשיבותו בחר בו ה' יתברך, ומזה יוכל משה רבינו ע"ה ללמוד שיהיה גם כן כמוהו, ולא תהיה נודעת לו ההתנשאות שלו, כמו שאינו יודע הסנה משום התנשאות מדוע בחר בו ה' יתברך".
כשם שבחירת הסנה, "הַשָּׁפֵל שבאילנות בתוארו וקומתו", כמקום התגלות ה' אינה גורמת לסנה להתנשאות ולמחשבה "שמפני חשיבותו בחר בו ה' יתברך", כך גם בחירת משה לתפקיד כל כך נכבד אינה צריכה לגרום לו להתנשאות ולגאווה.
על פי הדברים האלה, ממשיך "מאור ושמש" ומפרש את דברי רש"י:
"וזה שפירש רש"י... שאמרת 'מי אנכי' לא שלך היא כי אם שלי. פירוש, שאני הוא שרצוני שתהיה אתה השליח, כמו שהיה ברצוני לברוא כמה מיני ברואים, זה נאה מזה ולא גרמה לזה מעשי הבריה הזאת שֶׁתִּהְיֶה נָאָה בְּתָאֳרָהּ, ועל ידי זה לא תפול בשחיתוֹת (=בבוֹרוֹת) הגאוה ואהיה עמך. וזה המראה אשר ראית בסנה, לך האות כנזכר לעיל, ותצליח בשליחותי. כאשר ראית הסנה עושה שליחותי וְאֵינֶנּוּ אוּכָּל וגו' פירוש, שתלמוד מהסנה שתצליח בשליחותך שלא להתנשא בו ולבוא לידי גיאות על ידו. שכמו שהסנה עושה שליחותי ואיננו אוּכָּל שבודאי הסנה אינו משיג שום התנשאות מזה, שהרי הוא השפל שבאילנות ולא גרמה לו חשיבותו ואין לו שום גאוה, כך תלך בשליחותי ולא תהיה ניזוק כלומר, שלא יגיע היזק לנפשך ליפול בשחיתוֹת הגאוה".
משה טען "מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה", וה' השיבוֹ: "לא שלך היא, כי אם משלי, כי אהיה עמך" (לשון רש"י). כוונת התשובה היא, שה' אומר למשה שעליו להבין שאין הבחירה בו נובעת ממעשיו, אלא מרצון ה', ובזכות הבנה זו יהיה ה' עמו ולא יפול בבור הגאווה.
המשך תשובת ה' היא "וְזֶה לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ", כלומר "וזה המראה אשר ראית בסנה לך האות כי אנכי שלחתיך, וכדאי אני להציל כאשר ראית הסנה עושה שליחותי ואיננו אוכָּל, כך תלך בשליחותי ואינך ניזוק" (לשון רש"י). כוונת הדברים היא שמשה נקרא ללמוד ממראה הסנה שראה: מראה הסנה שאיננו אוכָּל מלמד שאפשר לעשות שליחותו של ה' ולא להיות ניזוק בחטא הגאווה.
ה' אומר למשה: כשם שלא חשיבותו של הסנה גרמה לו להיות שליח ה', ולכן "הסנה אינו משיג שום התנשאות מזה", כך גם אתה משה "תלך בשליחותי ולא תהיה ניזוק, כלומר, שלא יגיע היזק לנפשך ליפול בשחיתוֹת הגאוה".