לאחר התגלותו של הקב"ה אל משה בסנה, מתבקש משה לשמש כשליחו של ה' להוציא את בני ישראל ממצרים. משה מסרב בתוקף לעצם השליחות, בעיקר, בשל העובדה שהינו "כבד פה וכבד לשון" ורק בסופו של משא ומתן לא קצר, מקבל משה על עצמו את השליחות החשובה.
אחד הפסוקים, המתארים את ניסיונו של הקב"ה לשכנע את משה לבצע את השליחות המיוחדת, לאחר טענתו של משה כי איננו איש דברים ודבריו אינם ברורים דיים, מופיע בפרק ד', פס' י"א:
" וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם אוֹ מִי יָשׂוּם אִלֵּם אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר הֲלֹא אָנֹכִי ה'".
הקב"ה מציין בפני משה, כי כוח הדיבור, כמו כוחו של כל חוש הקיים באדם, בא אך ורק בזכותו ומכוחו של הקב"ה ולכן אל לו למשה להימנע מלהסכים ולקבל את השליחות.
לאמיתו של דבר, כוח הדיבור הוא המבדיל בין אדם לבין חיה או בהמה, שלא נתברכו בחוש מיוחד זה.
אמנם, יש לשים לב, כי בדברי הקב"ה למשה, מזכיר הוא גם את כוח השמיעה והראייה. אך מדוע?! הרי משה דיבר על כך שהוא "כבד פה וכבד לשון" ולכן איננו יכול להנהיג את העם, שהרי כוח הדיבור הוא כוח מרכזי בהנהגה!
נראה, כי בפסוק זה, מלמד הקב"ה את משה ואף אותנו, יסוד מאוד חשוב. הגם, שכוח הדיבור הינו הכלי המרכזי שכל מנהיג חייב להצטיין בו, הרי שכוח השמיעה והראייה הינם חושים הכרחיים, בעיקר, כדי שהדיבור ייצא מן הכוח אל הפועל בצורה נבונה וברורה.
כדי להבין יסוד חשוב זה באופן מעמיק יותר, נציין מספר מקורות העוסקים בעניין!
בתחילת ספר בראשית, בפרק ב' פס' ז', במעשה בריאתו של האדם, מציינת התורה את הדברים הבאים:
" וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה"
מפורסמים הם דברי האונקלוס שם, המבאר את המילים: " ויהי האדם לנפש חיה", באופן הבא:
'וברא יי אלקים את אדם עפרא מן אדמתא ונפח באנפוהי נשמתא דחיי והות באדם לרוח ממללא".
האונקלוס מבאר, א"כ, כי ה"נפש החיה" שבאדם היא הרוח הממללת - כוח הדיבור.
אמנם, יש לשים לב לפירושו המדהים של יונתן בן עוזיאל, המוסיף כאן נדבך חשוב בביאור המילים "נפש חיה":
"...ונפח בנחורוהי נשמתא דחיי, והות נשמתא בגופא דאדם, לרוח ממללא, לאנהרות עיינין, ולמצתות אודנין'.
ה"נפש החיה" איננה מצטמצמת אך ורק בכוח הדיבור אלא גם בכוח הראייה והשמיעה. אמנם, גם לחיה ולבהמה ניתנו הכוחות של השמיעה והראייה, אך דבר ברור הוא, שאין שום דמיון לשמיעה והראייה המשמעותית שהאדם ניחן בהם. נראה, כי זו הסיבה לכך, שבדברי הקב"ה למשה, חשוב לו להזכיר, כי גם את כוח השמיעה והראייה נותן הקב"ה בידי האדם וכוח הדיבור נגזר או מושפע מכוחות השמיעה והראייה.
אני מבקש לעסוק כאן בשאלה כבדת משקל: מהו היחס בין כוח השמיעה לבין כוח הראייה? איזה חוש חיוני יותר לאדם, או במילים אחרות, מה גרוע יותר: להיות, חלילה, חרש או עיוור.
אדם מן השורה יענה תשובה חדה וברורה לשאלה זו ויאמר, כי חוש הראייה חשוב יותר מחוש השמיעה.
אמנם, כאשר מעיינים בדברי חז"ל, נוכחים לדעת, כי דווקא ההיפך הוא הנכון. מתברר כי חוש השמיעה הינו חיוני בהרבה מחוש הראייה.
המהר"ל מפראג , בנתיבות, חלק ב', נתיב הצניעות עמ' ק"ז, עוסק בשאלה זו, ומציין בהקשר זה עובדה מדהימה. יש לשים לב, כי האוזן הינה האיבר היחיד מכל החושים, הנשאר פתוח לאורך כל ימי חיי האדם. בזמן שאדם ישן, הוא איננו מדבר, פיו נסגר, ללא שום פעולה מיוחדת מצידו. כן הדבר גם בעניין חוש הראייה, שהרי האדם עוצם את עיניו ואיננו רואה דבר בזמן השינה. אמנם, דווקא כשמדובר באיבר השמיעה, באוזן, אנו יודעים שאדם שומע גם בזמן השינה. אוזניו כרויות לשמוע כל רחש, מילה או קול בסביבתו.
בהמשך דבריו, מציין המהר"ל, כי האוזן הינה האיבר החיוני ביותר לתקשורת בין אנשים. אדם יכול לשבת בחברת אנשים ולראות אותם, ועדיין לא להבין כלום מהנעשה שם. לעומת זאת, כוח השמיעה מאפשר לו להבין את המתרחש ואף לתקשר איתם, ללא שום צורך בשימוש בכלי כזה או אחר.
נראה כי זו הסיבה לכך, שדווקא חרש (ולא עיוור) שוטה וקטן מוזכרים יחד ונחשבים כיישות שאינה ברת דעת ולכן גם אין להטיל עליהם שום אחריות.
ראייה נוספת לחשיבותה של השמיעה יותר מהראייה מצויה בתלמוד הבבלי, מס' בבא קמא דף פ"ה עמ' ב', שם עוסקת הגמרא בדיני נזיקין. לדברי הגמרא שם, אדם שהזיק את חבירו וסימא את עינו - חייב לשלם לו את דמי עינו, אך לעומת זאת, אם גרם לו להיות חרש - נותן לו את דמי כל שוויו של האדם. מעניין לציין, שרש"י שם, מעיר בעניין החרש:
"חירשו - אין ראוי לכלום".
בנוסף, ראוי גם לציין, כי בדברי חז"ל, אדם שהיה חירש וחזר לשמוע נקרא פיקח!!!
נראה לי, שבפסוק שהזכרנו לעיל, בו פונה הקב"ה למשה ואומר לו, כי כוח הדיבור ושאר הכוחות באים אך ורק מכוחו של הקב"ה, מבקש הקב"ה ללמד את משה יסוד חשוב. כוח הדיבור הוא אמנם אחד הכוחות החשובים לאדם באופן כללי, ובעיקר, לאדם העומד להנהיג ציבור. אמנם, נראה כי הקב"ה מבקש ממשה כמנהיג, להשתמש גם בכוח הראייה ובכוח השמיעה. שני כוחות אלה הינם חיוניים ביותר, כדי להוציא מן הכוח אל הפועל את חוש הדיבור בצורה הראויה.
יתכן שהקב"ה מבקש ללמד את משה, כי מנהיג אמיתי צריך קודם כל להקשיב. עליו להשתמש, בראש ובראשונה, בתכונת ההקשבה, כבסיס יסודי למנהיגותו.
יסוד זה בא לידי ביטוי בצורה נפלאה, בדבריו החשובים של הרב קוק זצ"ל, במוסר הקודש, דף קל"ט:
"העולם הרוחני, בונה כל אחד ואחד לעצמו בקרבו. כל תכונת ההקשבה אינה כי אם הכשרה לבניין הנצחי העצמי של היחיד... באים מחנכים מלומדים, מסתכלים בחיצוניות, מסיחים דעה גם הם מן ה'אני', ומוסיפים תבן על המדורה, משקים את הצמאים בחומץ, מפטמים את המוחות והלבבות בכל מה שהוא חוץ מהם, וה'אני' הולך ומשתכח, וכיוון שאין אני, אין הוא, וקל וחומר שאין אתה."
תכונת ההקשבה והשימוש המשמעותי בכוח השמיעה, מהווים את היסוד המוצק לבניין רוחני בריא ונכון. נראה, כי האוזניים נקראות כך, כיוון שהן, למעשה, באות לאזן את האדם, כדי שיכוון ויאזן את מעשיו, מתוך שיקול דעת ומחשבה עמוקה. דבר זה מתאפשר, בעיקר, בזכות כוח השמיעה ("והיה אם שמע תשמעו").
לסיום דברינו, חשוב לציין, כי בחינוך, תכונת ההקשבה הינה נדבך חשוב בהתפתחותו של כל ילד וכל חניך. נראה, כי אחת הבעיות בחוסר הבנה או בחוסר תקשורת בין אנשים היא, שאין ביניהם הקשבה.
אמנם, נראה כי הכל מתחיל בחינוך שההורים והמחנכים מעניקים לילדים .ההורים כמו גם המחנכים והמורים, צריכים לסגל לעצמם, ג"כ, את תכונת ההקשבה, לנסות כמה שפחות לדבר ובעיקר, להקשיב למילותיו ולרחשי ליבו של החניך.
לסיום, אני מבקש להביא את דבריו הנפלאים של המשורר יהודה עמיחי, מתוך הספר "פתוח סגור", בעניין השאלה, מהי מטרת החינוך:
"מטרתנו היא להעמיד דור של אנשים בעלי עוז מחד וענווה מאידך, בעלי לב רגיש ומוח חושב, שאוזניהם כרויות לצרכי הזולת ועיניהם מלאות ברק של שמחה ודעת. רגישים אך עומדים על דעתם, מנומסים אך מקשים מתוך סקרנות של אמת ומקיימים בגופם, לא הביישן למד".
הכותב הוא ראש אולפנת בני עקיבא צפירה