"אחר המדבר...והנה הסנה"
"וירא מלאך ה' אליו".
התורה מתארת את ההתגלות האלוקית הראשונה, לה זוכה משה רבנו:
"ומשה היה רעה את צאן יתרו חתנו כהן מדין וינהג את הצאן אחר המדבר ויבא אל הר האלהים חרבה:
וירא מלאך ה’ אליו בלבת אש מתוך הסנה וירא והנה הסנה בער באש והסנה איננו אכל:
ויאמר משה אסרה נא ואראה את המראה הגדל הזה מדוע לא יבער הסנה:
וירא ה' כי סר לראות ויקרא אליו אלהים מתוך הסנה ויאמר משה משה ויאמר הנני:
ויאמר אל תקרב הלם של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא:
ויאמר אנכי אלהי אביך אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלהים:
ויאמר ה' ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים ואת צעקתם שמעתי מפני נגשיו כי ידעתי את מכאביו:
וארד להצילו מיד מצרים ולהעלתו מן הארץ ההוא אל ארץ טובה ורחבה אל ארץ זבת חלב ודבש אל מקום הכנעני והחתי והאמרי והפרזי והחוי והיבוסי:
ועתה הנה צעקת בני ישראל באה אלי וגם ראיתי את הלחץ אשר מצרים לחצים אתם:
ועתה לכה ואשלחך אל פרעה והוצא את עמי בני ישראל ממצרים:
על תיאור זה נעיר כמה הערות:
א. מדוע מנהיג משה את הצאן אחר המדבר דווקא?
האם הסיבה לכך פרקטית? או שמא מסתתרים כאן שיקולים נוספים?!
ב. את שאלת מקומו של המדבר יש לבחון גם מהיבט נוסף.
המדבר הוא גם המקום הראשון שבו בוחר הקב"ה להתגלות למשה. מה משמעה של בחירה זו? מדוע דווקא במדבר?!
ג. משה רבנו זוכה להתגלות אלוקית המטילה עליו את השליחות: "ועתה לכה ואשלחך אל פרעה והוצא את עמי בני ישראל ממצרים". בזכות מה זוכה משה לכך?!
התורה אינה מפרטת מהן התכונות או השיקולים בגללם זכה לכך.
האם ניתן למצוא לכך רמיזה בפסוקים הקודמים להתגלות?
ד. ההתגלות למשה כוללת שני חלקים, האחד מילולי: "ויאמר אל תקרב הלם ...ויאמר אנכי אלהי אביך ... ועתה לכה ואשלחך אל פרעה והוצא את עמי בני ישראל ממצרים".
אולם ישנו גם חלק שבו משה רואה חיזיון: "וירא והנה הסנה בער באש והסנה איננו אכל". מהו המסר למשה בהתגלות זאת?
"להתרחק מן הגזל"
הפרשנים נתנו תשובות שונות לסיבת בחירתו של משה במדבר.
החזקוני הסביר שהדבר נובע מסיבה מעשית: "אחר המדבר" - שם מצוי דשא מרעה בהמות.
גם רבותינו במדרש עסקו בשאלת יציאתו של משה למדבר ונתנו לכך משמעות:
ג ד"א ומשה היה רועה הה"ד (משלי ל) כל אמרת אלוה צרופה אין הקב"ה נותן גדולה לאדם עד שבודקהו בדבר קטן ואח"כ מעלהו לגדולה,
הרי לך שני גדולי עולם שבדקן הקב"ה בדבר קטן ונמצאו נאמנים והעלן לגדולה,
בדק לדוד בצאן ולא נהגם אלא במדבר להרחיקם מן הגזל, שכן אליאב אומר לדוד (שמואל א יז) "ועל מי נטשת מעט הצאן ההנה במדבר",- מלמד שהיה דוד מקיים המשנה אין מגדלים בהמה דקה בארץ ישראל, אמר ליה הקב"ה נמצא אתה נאמן בצאן, בא ורעה צאני, שנאמר (תהלים עח) "מאחר עלות הביאו", וכן במשה הוא אומר "וינהג את הצאן אחר המדבר"- להוציאן מן הגזל, ולקחו הקב"ה לרעות ישראל, שנאמר (שם /תהלים/ עז) נחית כצאן עמך ביד משה ואהרן.
משה הולך על מנת למנוע מבהמותיו לרעות בשדות זרים. תכונה זו של ניקיון כפים היא המכשירה אותו להיות מנהיגם של ישראל.
כך גם פירש רש"י: "אחר המדבר" - להתרחק מן הגזל שלא ירעו בשדות אחרים:
באורחותיו אלו ממשיך משה את דרך הנהגתם של האבות. הלא כך מצאנו אצל אברהם, כשעבדו הולך למצוא אישה לבנו, ליצחק, מתארת התורה: "ויקח העבד עשרה גמלים מגמלי אדניו וילך וכל טוב אדניו בידו ויקם וילך אל ארם נהרים אל עיר נחור":
את ההדגשה הזו פירש רש"י:
מגמלי אדוניו - נכרין היו משאר גמלים, שהיו יוצאין זמומין מפני הגזל שלא ירעו בשדות אחרים:
"עולה מן המדבר"
הספורנו ראה בהליכתו זו של משה מטרה רוחנית:
"וינהג את הצאן אחר המדבר"- הוא לבדו, להתבודד ולהתפלל.
משה כמה להתדבק בקונו והוא מוצא את המדבר כמקום ראוי לכך.
כך גם ביאר הספורנו את התנהגותו של משה מאוחר יותר, באותו המקום עצמו – הר האלוקים.
התורה מתארת את הגעתם של בני ישראל למדבר סיני:
"בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים ביום הזה באו מדבר סיני:
ויסעו מרפידים ויבאו מדבר סיני ויחנו במדבר ויחן שם ישראל נגד ההר:
ומשה עלה אל האלהים ויקרא אליו ה' מן ההר לאמר כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל:
"ומשה עלה"- אמר שישראל שמו פניהם על עסקי החניה וצרכיה - ומשה עלה והכין עצמו לנבואה. (ספורנו)
לעומת ישראל, העסוקים בצורכי החניה, משה מכין עצמו לנבואה ולהתעלות.
זהו שורש דברי המדרש אצלנו:
וינהג את הצאן אחר המדבר, א"ר יהושע למה היה רודף למדבר לפי שראה שישראל נתעלו מן המדבר שנא' (שיר /שיר השירים/ ג) מי זאת עולה מן המדבר שהיה להם מן המדבר המן והשליו והבאר והמשכן והשכינה כהונה ומלכות וענני כבוד,
את הדברים הללו ביאר המהר"ל מפראג:
וינהג את הצאן אחר המדבר אמר ר' יהושע למה היה רודף למדבר לפי שראה ישראל נתעלו מן המדבר, שנאמר "מי זאת עולה מן המדבר", שהיה להם במדבר מן שלו באר והתורה והמשכן והשכינה כהונה ומלכות וענני כבוד. בארו בזה כי לכך חפץ הקב"ה שיהיה התחלת הדבור עם משה במדבר, אחר שתראה שכל החשיבות נטלו ישראל במדבר. ואשר תרצה להשכיל תדע הטעם שכל דבר צריך מקום מיוחד, וכאשר הישוב הוא עומד לדברים הגשמים שהם ראויים בישוב, לכך לא יהיו בו הדברים הרוחניים כמו התורה והמשכן והשכינה כהונה ומלכות וענני כבוד והמן, שהרי אין המן מדברים הטבעיים, והישוב הוא מיוחד אל דברים הטבעיים...
החפץ בתנאים גשמיים אינו מכתת רגליו אל המדבר. הליכתו של משה אל המדבר מבטאת את רצונו לוותר על עולם גשמי, להתעלות ולדבוק בעולם רוחני.
זו גם הסיבה שעם ישראל זוכה לכל התנאים הרוחניים דווקא במדבר.
"היה מתוקן לכך".
לעומת שני הסברי המדרש הקודמים, אפשר שהדעה הבאה רוצה לבטא עמדה אחרת:
ד ד"א ומשה היה כל מי שכתוב בו היה מתוקן לכך, (בראשית ג) הן האדם היה, מתוקנת היתה המיתה לבא לעולם שנאמר (שם /בראשית/ א) וחשך על פני תהום זו מיתה שמחשיך פני הבריות, (שם /בראשית/ ג) והנחש היה ערום מתוקן לפורעניות היה, בנח כתיב (שם /בראשית/ ו) תמים היה מתוקן לגאולה, ביוסף כתיב (שמות א) ויוסף היה מתוקן לפרנסה, במרדכי כתיב (אסתר ב) איש יהודי היה מתוקן להצלה, ומשה לגאולה, מתחלת ברייתם נתקנו לכך.
המדרש נוגע בשאלה עקרונית לגבי בחירתו של משה למשימה של גאולת ישראל והנהגתם.
לגבי נח, הנבחר למשימת הצלת שארית לעולם הנחרב, מקדימה התורה ומתארת את צדקותו, את עובדת היותו צדיק תמים.
אין הדבר כן לגבי אברהם ומשה. התורה אינה מקדימה ומספרת על צדקותם.
כך תמה הרמב"ן על העדר זה אצל אברהם:
והנה זאת הפרשה לא בארה כל הענין, כי מה טעם שיאמר לו הקב"ה עזוב ארצך ואטיבה עמך טובה שלא היתה כמוהו בעולם, מבלי שיקדים שהיה אברהם עובד אלהים או צדיק תמים, או שיאמר טעם לעזיבת הארץ, שיהיה בהליכתו אל ארץ אחרת קרבת אלהים ומנהג הכתוב לאמר התהלך לפני ותשמע בקולי ואטיבה עמך כאשר בדוד ובשלמה, וכענין התורה כולה "אם בחוקותי תלכו" (ויקרא כו ג), אם שמע תשמע בקול ה' אלהיך (דברים כח א) וביצחק אמר בעבור אברהם עבדי (להלן כו כד) אבל להבטיחו בעבור יציאת הארץ אין בו טעם.
ולכן השיב הרמב"ן, שאכן, ההתגלות לאברהם נובעת מצדקותו וממאבקו בעובדי האלילים:
אבל הטעם, מפני שעשו אנשי אור כשדים עמו רעות רבות על אמונתו בהקב"ה, והוא ברח מהם ללכת ארצה כנען ונתעכב בחרן, אמר לו לעזוב גם אלו ולעשות כאשר חשב מתחלה, שתהיה עבודתו לו וקריאת בני האדם לשם ה' בארץ הנבחרת, ושם יגדל שמו ויתברכו בו הגוים ההם, לא כאשר עשו עמו באור כשדים שהיו מבזין ומקללים אותו, ושמו אותו בבור או בכבשן האש ואמר לו שיברך מברכיו ואם יחיד מקללו יואר, וזה טעם הפרשה אבל התורה לא תרצה להאריך בדעות עובדי עבודה זרה ולפרש הענין שהיה בינו ובין הכשדים באמונה, כאשר קצרה בענין דור אנוש וסברתם בעבודה זרה שחדשו:
התורה, שלא רצתה להאריך בדעות עובדי האלילים, קיצרה ולא כתבה זאת.
המהר"ל, לאחר שהביא את דברי הרמב"ן, ביאר את הדברים אחרת:
...אבל לפי הדברים אשר אמרנו לך לא יקשה כלל כי אצל נח לא היה רק בחירה פרטי והבחירה הפרטית הוא לפי מה שהוא והכל הוא לפי מעשה צדקות שלו, אבל באברהם לא היה בחירה פרטית רק באומה הישראלית שהם זרעו, שהרי כתיב באותה בחירה ואעשה אותך לגוי גדול וזה בחירה כללית ובחירה כמו זאת אין תולה במעשה כלל ולא בחטא כי המעשה הוא לפרט, אף כי בודאי זכות אבות מועיל, מכל מקום עיקר הבחירה בחירה כללית בו ובזרעו.
לעומת הרמב"ן שראה בבחירתו של אברהם תולדתה של מדרגתו הרוחנית, רואה המהר"ל בבחירה זו בחירה ש"אין תולה במעשה כלל".
בחירתו של נח, בחירה פרטית היתה, ולכן היתה מותנית במעלתו הרוחנית. לעומת זאת, בחירת אברהם היתה בחירה כללית, בו ובזרעו, בחירה כזו באה מלמעלה למטה ואינה תלויה במעשה כלל.
זהו גם שורש המחלוקת במדרש לגבי תחילת דרכו של אברהם:
אמר רבי יוחנן כל מי שנאמר בו "היה" (המילה: "היה") מתחילתו ועד סופו הוא צדיק, התיבון ליה (הקשו לו) והכתיב אחד היה אברהם וירש את הארץ מעתה הוא תחלתו והוא סופו?! (הלא אברהם נולד בביתו של תרח, ואם כן בתחילת דרכו לא היה צדיק?!), אמר להון אף היא לא תברא (קושיה זו אינה קשה) דהא רבי לוי בשם ריש לקיש אמר בן ג' שנים הכיר אברהם את בוראו וכו' ר' חנינא ור' יוחנן תרוויהון אמרין בן ארבעים וח' שנה הכיר אברהם את בוראו, ומה אני מקיים היה, שהיה מתוקן להדריך כל העולם כולו בתשובה.
הדעה שבגיל שלש הכיר אברהם את בוראו, בודאי אינה גורסת שהכרת ה' זו היתה תהליך שכלי הכרתי, שבו הגיע אברהם למסקנה ש"יש אדון לבירה". היתה זו מתת שמים שניתנה לו לאברהם מיום עומדו על דעתו.
לעומת זאת, אם הגיע אברהם להכרת ה' בגיל ארבעים ושמונה, היתה זו תוצאה של התבוננות ובחינה מצדו של אברהם שבסיומה מגיע אברהם להכרת האלוקות.
זהו גם פשר המדרש אצלנו.
לעומת הדעות הרואות בהתגלות תוצאה של עלייתו הרוחנית של משה, בניקיון הכפיים שבין אדם וחברו, או בניסיון להידבק בבורא. דעה זו גורסת: "מתוקן היה משה לגאולה".
משה נולד עם תכונות הראויות להיות זה שיזכה לגאול את ישראל.
"הצאן ימותו במדבר"
דעה נוספת במדרש רואה בהליכה למדבר שרטוט התכנית האלוקית העתידית:
ד"א וינהג את הצאן אחר המדבר בישרו שישראל הקרויים צאן ימותו במדבר,
וכן בשעה שתבע משה צרכיהן של ישראל אמר לו הקב"ה (שיר השירים/ א) הגידה לי שאהבה נפשי וגו', כמה חיות בהן כמה מעוברות כמה מיניקות התקנת לתינוקות כמה ריכוכין התקנת למעוברות?! השיבו הקב"ה (שם, שיר השירים א') אם לא תדעי לך, אם לא ידעת סופך לידע,
צאי לך בעקבי הצאן כלומר הצאן והגדיים אתה רועה (כלומר האבות ימותו במדבר והבנים נכנסים) ואין אתה רועה הבנים, אלא על משכנות הרועים בארץ סיחון (שלא תכנס משם והלאה).
ההליכה למדבר מסמנת את גבולות הגזרה של תקופתו של משה, ושל דורו של משה.
"בישרו שישראל הקרויים צאן ימותו במדבר".
עם ישראל ימות בזה המדבר. "ואין אתה רועה הבנים". משה רבנו לא יזכה להנהיג את עם ישראל בצאתו מן המדבר וכניסתו לארץ ישראל.
ההליכה אל המדבר מסמלת את החידלון. משה האיש אינו עתיד לצאת מזה המדבר. ביחד עם דור יוצאי מצרים.
אולם לא זו בלבד. היציאה אל המדבר יוצרת תלות וחוסר ודאות.
משה היוצא אל המדבר והחרד לגורל צאנו, תמה לפני הקב"ה: מניין ימצאו תנאים סבירים למעוברות, ליולדות ולמיניקות?!
על כך עונה לו הקב"ה: " אם לא ידעת סופך לידע".
היציאה למדבר מחייבת ביטחון ותלות בקב"ה. שכן המדבר אינו מקום הראוי בדרך הטבע לחיים נורמליים.
הקב"ה יחינו במדבר, גם אם כרגע איננו יודעים כיצד.
אולם ממשיך המדרש ומלמדנו, שעל אף היות המדבר מקום ציה וצלמוות, מקום של ירידה וקשיים, הוא גם חלק מהמסלול אל הגאולה.
כך מתאר זאת מדרש:
ד"א אמר הקב"ה למשה אתה עתיד להעלות ישראל ממצרים בזכות מי שדברתי עמו בין הבתרים זה אברהם, ואין מדבר אלא דבור שנאמר (שם /שיר השירים/ ד) ומדברך נאוה,
ואמר ר' לוי א"ל הקב"ה למשה סימן זה לך במדבר אתה מניחן ומן המדבר אתה עתיד להחזירן לעתיד לבא, שנאמר (הושע ב) לכן הנה אנכי מפתיה והולכתיה המדבר.
גם כשאתה רואה את המצב קשה כמדבר, הגזירה האלוקית היא המוציאה את עם ישראל, וזאת: "בזכות מי שדיברתי עמו בין הבתרים".
תהליך זה ילמדנו גם על הגאולה העתידה. גם היא עתידה לעבור דרך המדבר.
על כך לימדנו הנביא הושע:
לכן הנה אנכי מפתיה והלכתיה המדבר ודברתי על לבה:
ונתתי לה את כרמיה משם ואת עמק עכור לפתח תקוה וענתה שמה כימי נעוריה וכיום עלתה מארץ מצרים:
כך הסביר רש"י במקום את פשר הפיתוי שביציאה למדבר ואת הפיכת עמק עכור לפתח תקוה:
לכן הנה אנכי מפתיה - משדלה להמשך אחרי לוזאניי"ר בלע"ז ומהו הפיתוי והולכתיה המדבר בגולה שהוא לה כמדבר וציה ושם תשיב אל לבה כי טוב לה כשעשתה רצוני מכשמרדה בי:
ואת עמק עכור - עומק הצרות שהן עכורים שם אתן לה לפתח תקוה שמתוך אותן צרות תתן לב לשוב אלי:
ההוצאה שמוציא אותנו ה' למדבר, אינה מתוך רצונו לגרום להרחקתנו.
היפוכו של דבר.
אנו זקוקים לרדת לכור ההיתוך של המדבר על מנת שנשוב אל הקב"ה ונכיר בטובו.
כך נהפוך את העומק העכור של הצרות לפתח תקווה של גאולה.
הסנה.
מה משמעות החיזיון של הסנה הבוער באש ואינו אוכל?!
המדרש מאריך ומביא מספר תשובות לדבר.
יש שגרסו שמטרת החיזיון למשוך את תשומת לבו של משה:
ד"א לפי שהיה הקב"ה מדבר עם משה ולא היה מבקש לבטל ממלאכתו, הראה לו אותו דבר כדי שיהפוך פניו ויראה וידבר עמו, שכך אתה מוצא מתחלה וירא מלאך ה' אליו ולא הלך משה, וכיון שבטל ממלאכתו והלך לראות מיד ויקרא אליו אלהים.
המתבונן בתיאור התורה להתגלות הסנה, מגלה שמשה אינו פונה אל המלאך קודם לחיזיון:
וירא מלאך ה’ אליו בלבת אש מתוך הסנה
וירא והנה הסנה בער באש והסנה איננו אכל:
ויאמר משה אסרה נא ואראה את המראה הגדל הזה מדוע לא יבער הסנה:
לאחר החלק הראשון של התגלות המלאך, איננו רואים תשומת לב מצדו של משה: "ולא היה מבקש לבטל ממלאכתו".
רק לאחר שהוא רואה את נס שריפת הסנה, הוא סר לראות.
לפי הסבר זה אין למראה הסנה הנשרף פתרון "ענייני" ומסר מתוך תוכן המראה. הדבר נועד להיות זרז להתבוננות של משה על הפליאה שבהתגלות האלוקית.
לעומת הסבר זה, מובאות מספר שיטות הרואות במראה הסנה משר ענייני:
מתוך הסנה, שאל גוי אחד את ר"י בן קרחה, מה ראה הקב"ה לדבר עם משה מתוך הסנה א"ל אלו מתוך חרוב או מתוך שקמה כך היית שואלני אלא להוציאך חלק א"א למה מתוך הסנה ללמדך שאין מקום פנוי בלא שכינה אפילו סנה.
הצורך הראשוני על מנת להאמין ביכולת לצאת מן השיעבוד, מצוי בידיעה שאין מקום ללא שכינה. ואפילו בדיוטא התחתונה של מצרים שוכנת שכינתו של הקב"ה. ויותר מכך. הסנה בא לתאר את מצבו של עם ישראל ואת הפתרונות האפשריים:
רבי אליעזר אומר מה הסנה שפל מכל האילנות שבעולם כך היו ישראל שפלים ירודים למצרים, לפיכך נגלה עליהם הקב"ה וגאלם שנאמר וארד להצילו מיד מצרים,
רבי יוסי אומר כשם שהסנה קשה מכל האילנות וכל עוף שנכנס לתוך הסנה אין יוצא בשלום כך היה שעבוד מצרים קשה לפני המקום מכל השעבודים שבעולם שנאמר ויאמר ה' ראה ראיתי את עני עמי, ומה תלמוד לומר ראה ראיתי ב' פעמים אלא מאחר שהיו מטביעין אותן בנהר היו חוזרין וכובשין אותן בבנין, משל לאחד שנטל את המקל והכה ב' בני אדם ושניהם קבלו את הרצועה ויודעים צערה, כך היה צערן ושיעבדום של ישראל גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שנאמר כי ידעתי את מכאוביו, רבי יוחנן אמר מה הסנה הזה עושין אותו גדר לגנה כך ישראל גדר לעולם,
ד"א מה הסנה הזה גדל על כל מים, כך ישראל אינן גדילים אלא בזכות התורה שנקראת מים שנאמר (ישעיה נה) "הוי כל צמא לכו למים".
הסנה, הנמוך והקשה, מסמל את הירידה שירד עם ישראל.
והסנה מסמל גם את היובש והעדר מים.
כך פירש האבן עזרא:
"הר האלהים חרבה ככה כתב משה. וטעם חרבה מרוב החום שלא ירד שם גשם, כי הוא קרוב ממצרים דרך שלשת ימים כאשר דבר משה. ובעבור שהיאור רחוק, על כן אין שם ליחה, ותגבר בו היבשות":
ולפי דעתי, כי כל סנה אחד הוא, והוא מין קוץ יבש. וככה הוא בלשון ישמעאל, וככה הר סיני בעבור הסנה.
וכן פי' ורצון שוכני סנה (דב' לג, טז), רצון שיבקש השוכן במקום הסנה, שהוא דורש ומבקש תמיד שיעשה השם רצונו, וילחלח ארצו שהוא שוכן בה, שהיה מקום יובש וסנה, עד שיהא בא הרווי והיתה כגן רוה מלוחלח.
משה מגיע אל הר חורב, הלא הוא הר סיני.
שמו של ההר מבטא את היובש השורר באותו מקום - הכל חרב.
גם שמו השני, הר סיני, גם הוא מבטא את היובש. שכן שמו כשם הסנה.
והסנה הוא מין קוץ יבש.
ולכן בברכתו של יוסף מצאנו:
וממגד ארץ ומלאה ורצון שכני סנה תבואתה לראש יוסף ולקדקד נזיר אחיו:
"ורצון שכני סנה" - כמו שוכן סנה ותהא ארצו מבורכת מרצונו ונחת רוחו של הקב"ה הנגלה עלי תחלה בסנה (רש"י שם):
התגלות הקב"ה בתוך הסנה, מלמדת אותנו שהקב"ה שוכן אפילו בתוך המצב הנראה כצחיח ביותר האפשרי: בתוך הסנה (השיח היבש) השוכן בהר חורב (מקום חרב וצחיח) במדבר.
שכינה זו היא המסוגלת ללחלח אפילו את המצב הקשה הזה.
את המסר הזה מגלה משה תוך כדי התבוננות בסנה הבוער באש אך איננו אוכל.
אפשר שידיעה זו היא הקדושה במיטבה. כך כתב הרב יוסף יהודה ליב בלאך זצ"ל מטלז בספרו "שעורי-דעת":
יש לנו לדרש הכתוב ולפרשו בזה ,כי אחרי שהתבונן משה בהתחדשות הזאת והשיג בהכרה ברורה ובהירה את המציאות האמיתית כי אין חוקי וגבולי בריאה כלל רק ה' לבדו ואפס זולתו, והוא ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין ולית אתר פנוי מיניה - א"כ לפי רוממות השגתו עתה המקום קדוש הוא, ואף האדמה שהוא עומד עליה אדמת קודש היא, ולכן של נעליך.
ההכרה הזו, אליה מגיע משה כתוצאה מהצפיה בסנה, שהקב"ה הוא המחייה עולמות. והוא מסוגל לחיות אפילו את המצב הסנה היבש הבוער, היא המעלה את מקום ההכרה לדרגת קדושה של אדמת קודש.
שכן הכרה זו מלמדת שהקב"ה שוכן ומפעיל את הכל. וכל הבריאה כולה קודש יש בה.
ההתגלות הראשונה למשה, נגלית לו בתוככי הסנה היבש באה לעודדו קודם צאתו למשימת הגאולה:
ולמה הראה לו הקב"ה למשה בענין הזה? לפי שהיה מחשב בלבו ואומר שמא יהיו המצריים מכלין את ישראל, לפיכך הראהו הקב"ה אש בוערת ואיננו אוכל, א"ל כשם שהסנה בוער באש ואיננו אוכל, כך המצריים אינן יכולין לכלות את ישראל.
גם כשהמצב נדמה כאילו על סף כיליון, ואין תקווה לאחרית. חיזיון הסנה באה לומר למשה בתחילת דרכו: משימת הקמים לכלות את עם ישראל לא תצלח.
הסנה ימשיך לבעור, אף אחד לא יצליח לכלותו, וסוף הגאולה לבוא.
פרק ג' פסוקים א – י'.
אמנם בפרק הקודם (פרק ב') התורה מפרטת על ידי מספר אירועים תכונה חשובה באופיו של משה, והיא הרגישות לעוול והמוכנות להתערב לטובת החלש. בין אם המדובר בשני אנשים עברים נצים. או יהודי וגוי. או שני צדדים גוים במדין.
כפילות מקבילה מצאנו בחלום יעקב. גם שם ישנו מסר מילולי. בנוסף למסר ויזואלי: "והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה..." ועי' בדברינו על פרשת ויצא.
שמות רבה פרשה ב.
פרק ג פסוק א
בראשית פרק כד פסוק י'.
פרק יט פסוקים א – ג'.
גבורות ה' המהר"ל מפראג עמוד צה - פרק כב
בראשית פרק יב פסוק ב
נצח ישראל המהר"ל מפראג עמוד סח - פרק יא.
בראשית רבה פרשה ל'.
עי' בדברנו לפרשת "לך לך" שם הבאנו גם את המחלוקת בשאלה כיצד למד אברהם אבינו את התורה. האם שתי כיליותיו נעשו לו כשתי רבותיו. או מעצמו למד את התורה. ויסוד המחלוקת הוא אותו היסוד.
אפשר גם ששתי הדעות משלימות זו את זו. משה נולד עם תכונות המכשירות אותו למנהיגות, וגדולתו של משה היתה שהוא ניצל את תכונותיו לעלייה רוחנית במערכת היחסים שבין אדם לחברו ובזו שבין אדם למקום.
פרק ב', פסוקים טז – יז'.
שמות רבה פרשה ב'.
פרק ג' פסוק א'.
דברים פרק לג פסוק טז.
לשון המדרש: שמות רבה פרשה ב', ה.