פרשת שלח: נִתנה ראש

הביטוי נִתְּנָה רֹאשׁ, לדעת הנצי"ב, מבטא את הרצון להיות ברשות עצמם ולא לכוף ראש תחת עול מלכות שמים. לצורך נתינת ראש זו, יש לחזור למצרים שאין שם עול תורה ועבודה. הכניסה לארץ היא מסוכנת לחפֵצים "לתת ראש"

הרב כרמיאל כהן 07/06/18 16:53 כד בסיון התשעח

פרשת שלח: נִתנה ראש
מדבר, צילום: shutterstock

(א) וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא: (ב) וַיִּלֹּנוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן כֹּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם כָּל הָעֵדָה לוּ מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה לוּ מָתְנוּ: (ג) וְלָמָה ה' מֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת לִנְפֹּל בַּחֶרֶב נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַז הֲלוֹא טוֹב לָנוּ שׁוּב מִצְרָיְמָה: (ד) וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה: (פרק יד)

רצונם של בני ישראל לתת ראש ולשוב למצרים מתפרש בפשטות כרצון למנות מנהיג במקום משה שיוביל את העם חזרה למצרים (ראו אונקלוס ורש"י). אולם הנצי"ב בפירושו "העמק דבר" תמה על פירוש זה: "קשה, למאי הודיע הכתוב רצונם איך ישובו, ומה מקרא חסר שאמרו: נשובה מצרימה".

מה הצורך בפירוט האופן שבו ישובו למצרים, על ידי מנהיג חלופי למשה, והלא די היה לכאורה לכתוב את העובדה החמורה כשלעצמה שבני ישראל הביעו את רצונם לשוב למצרים בעקבות דיווח המרגלים. לכן מבאר הנצי"ב את הביטוי "נִתְּנָה רֹאשׁ" באופן אחר (הקשור קשר אמיץ לדברי רבותינו שהובאו ברש"י ביחס לביטוי זה: "ורבותינו פירשו לשון עבודה זרה"):   

"אלא ביאר הכתוב שנמצא עוד כת גרוע מכולם, שהאמינו ביכולת וגם ברצון ה' להביאם בשלום, אבל המה לא רצו בביאת ארץ ישראל שיהיו מוכרחים לכוף ראש תחת עול מלכות שמים, ובלא זה תהיה השגחת ה' לרעה. על כן אמרו: 'נתנה ראש' – עלינו להיות ברשות עצמנו. 'ונשובה מצרימה' – שאין שם עול תורה ועבודה כטעות כמה דורות המאוחרים, שאין כלל תורה ומצות ה' אלא בארץ ישראל... "

הביטוי "נִתְּנָה רֹאשׁ", לדעת הנצי"ב, מבטא את הרצון להיות ברשות עצמם ולא "לכוף ראש תחת עול מלכות שמים". לצורך נתינת ראש זו, יש לחזור למצרים "שאין שם עול תורה ועבודה". הכניסה לארץ היא מסוכנת לחפֵצים "לתת ראש", כיון שפריקת עול מצוות ה' בארץ ישראל תגרור אחריה השגחה לרעה. אולם מגורים בארץ נכר יצילו מרעה זו כיון שלפי תפיסה זו, הקב"ה הוא אלוקי ארץ ישראל בלבד, והחובה לעובדו היא רק בארץ זו.

יש להדגיש, שלא מדובר כאן בתפיסה של כל בני הדור ההוא (השווה רמב"ן להלן טו, כב), אלא בתפיסה של כת קיצונית מאד "גרוע מכולם", שלדעת הנצי"ב (בהמשך דבריו) "זה הכת היתה קטנה בישראל" כפי שעולה, לדעתו, מן הביטוי "ויאמרו איש אל אחיו". כת זו לא היו לה ספקות באשר ליכולת ה' או באשר לרצונו להביא את ישראל לארץ ישראל, אך הם לא רצו להגיע לארץ ישראל מתוך תפיסה מוטעית ביחס למקום חלות החיוב במצוות ה'.

דבר נוסף שיש להדגיש, שלדעת הנצי"ב (כפי שהוא מבאר בהמשך דבריו) תפיסתה המוטעית של כת זו לא נולדה כעת לאחר חזרת המרגלים. בני הכת החזיקו בתפיסה מוטעית זו זה זמן, אך "היו מתיראים עד כה לדבר כאלה". מסתבר שגם הבינו את חומרת השקפת עולמם.

אכן יש לתהות: מה גרם לבני כת זו לפרסם את אמונתם החמורה דווקא כעת? תשובתו של הנצי"ב לשאלה זו היא חשובה מאד: "בשעת מחלוקת כל אחד מוציא רוחו ומחשבתו בלי פחד". 

כת זו כאמור היתה קיימת גם בעבר, והנצי"ב מזהה אותה גם בין המתלוננים שקראנו עליהם בפרשה הקודמת. אך בעוד שם היתה התלונה על השגחת ה' נסתרת "אִישׁ לְפֶתַח אָהֳלוֹ" (לעיל יא, י) – "שהיה עומד בפתח ומדבר לאנשי אהלו ביתו ובניו" (עיינו שם בדברי הנצי"ב) – הרי שכאן, בשעת המחלוקת, יצאו הדברים בגלוי ובלי פחד. אף זו אחת מסכנותיה של המחלוקת.

כתבות נוספות

המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר