סגור

פרשת שופטים: על הנבואה

התורה בפרשתנו, אוסרת על האדם להיעזר באנשים שיודעים את העתיד. מה כל כך רע בלדעת מה יקרה בעתיד? מה כל כך טוב בחוסר ודאוות?

ד"ר משה מאיר
ד באלול התשעט
,
04 בספטמבר, 2019 21:06
כדור בדולח

כדור בדולחצילום: pixabay

התורה בפרשתנו, אוסרת על האדם להיעזר בקבוצה של 'בעלי מקצוע': מעביר בנו ובתו באש, קוסם קסמים, מעונן, מנחש, מכשף, חובר חבר, שואל אוב, ידעוני, דורש אל המתים. המכנה המשותף של כל הדמויות האלה, היומרה לדעת את העתיד. האדם עומד חרד אל מול העתיד, אי הוודאות טורפת את ספינת חייו. באים כל בעלי המקצוע הללו - חלקם מתקיימים גם בעולמנו העכשווי, יש אחרים שהתווספו אליהם - ומרגיעים את חרדותיו על ידי ה'ידיעה'. 
אם כן, כיצד יעמוד האדם אל מול העתיד הלא נודע? כך מורה התורה לאחר האיסור שתיארנו:

תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹהֶיךָ  [דברים י"ח י"ג]

בפשר הצו הזה נחלקו רש"י והרמב"ן. רש"י כותב: 

'תמים תהיה עם ה' אלהיך' - התהלך עמו בתמימות ותצפה לו ולא תחקור אחר העתידות, אלא כל מה שיבא עליך קבל בתמימות ואז תהיה עמו ולחלקו.

על פי רש"י, האתגר העומד בפני האדם הוא להחזיק את מצב אי הוודאות. לא כך חושב הרמב"ן, כך הוא כותב:

וטעם 'תמים תהיה עם ה' אלהיך' - שנייחד לבבנו אליו לבדו, ונאמין שהוא לבדו עושה כל והוא היודע אמיתת כל עתיד, וממנו לבדו נדרוש העתידות, מנביאיו או מאנשי חסידיו רצוני לומר אורים ותומים. ולא נדרוש מהוברי שמים ולא מזולתם, ולא נבטח שיבואו דבריהם על כל פנים...

על פי הרמב"ן, האדם לא צריך להחזיק את מצב אי הוודאות. אסור לו לפנות אל קבוצת בעלי המקצוע המנויה, אך יש חלופות: הנביא או האורים והתומים. הנביא, הוא המשקיט את מצב אי החרדה מפני העתיד הלא ידוע. כפי שכותב גם הרמב"ם:

...הא למדת [מפרשתנו] שאין הנביא עומד לנו אלא להודיענו דברים העתידים להיות בעולם משובע ורעב מלחמה ושלום וכיוצא בהן, ואפילו צרכי יחיד מודיע לו, כשאול שאבדה לו אבדה והלך לנביא להודיעו מקומה, וכיוצא באלו הדברים הוא שיאמר הנביא לא שיעשה דת אחרת או יוסיף מצוה או יגרע. [הלכות יסודי התורה פרק י' הלכה ג'] 

ומה תפקידו של הנביא על פי רש"י? גם על פי רש"י הנביא מרגיע את חרדת אי הוודאות על ידי גילוי העתיד. אלא שהוא בא כפתרון למי שאיננו מצליח לעמוד בנורמה של 'תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹהֶיךָ'. עדיף להיות תמים ולהחזיק את אי הוודאות. אם אינך יכול - אל תפנה 'להוברי השמים', אלא לנביא.

גם חלופת הנביא עלולה לכשל:

אַךְ הַנָּבִיא אֲשֶׁר יָזִיד לְדַבֵּר דָּבָר בִּשְׁמִי אֵת אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִיו לְדַבֵּר 
וַאֲשֶׁר יְדַבֵּר בְּשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים 
וּמֵת הַנָּבִיא הַהוּא    [דברים י"ח כ']

אימת הנבואה - נביא השקר.
כאן מתעוררת השאלה, כיצד מבחינים בין נביא האמת ובין נביא השקר?

וְכִי תֹאמַר בִּלְבָבֶךָ: 
אֵיכָה נֵדַע אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא דִבְּרוֹ ה'?! [שם כ"א]

תשובתה של התורה:

אֲשֶׁר יְדַבֵּר הַנָּבִיא בְּשֵׁם ה' 
וְלֹא יִהְיֶה הַדָּבָר 
וְלֹא יָבֹא 
הוּא הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא דִבְּרוֹ ה' 
בְּזָדוֹן דִּבְּרוֹ הַנָּבִיא 
לֹא תָגוּר מִמֶּנּוּ. [שם כ"ב]

התשובה מוזרה. הרי תפקידו של הנביא להטרים את העתיד. אם יש צורך לחכות עד שהעתיד הופך להווה ולעבר בכדי לאמת את דבריו, הרי תפקידו בטל. לשם דוגמה: אויב מתקרב למדינה. בני המדינה בחרדה, האם תפרוץ מלחמה? הנביא אומר: לא תפרוץ מלחמה. עלינו לחכות. אם האויב הגיע ופתח במלחמה - הרי הנביא נביא שקר. אם הוא עבר על פני המדינה והמשיך בדרכו - הנביא נביא אמת. נניח שהנבואה ניתנה ביום שני. ביום חמישי עבר האויב על פני המדינה והמשיך בדרכו. הרי שרק מיום חמישי והלאה אפשר לסמוך עליו. אלא שאז כבר אין בו צורך. הצורך היה בין יום שני לחמישי, ואז אי אפשר היה לסמוך עליו, והחרדה בעינה עומדת. הרמב"ם הרגיש בבעיה, וכך הוא פותר אותה:

ובודקין אותו פעמים הרבה 
אם נמצאו דבריו נאמנים כולן - הרי זה נביא אמת, 
כמו שנאמר בשמואל 'וידע כל ישראל מדן ועד באר שבע כי נאמן שמואל לנביא לה'.'     [הלכות יסודי התורה פ"י ה"ג]

אכן בשלב הבדיקות, אי אפשר לסמוך על הנביא 'בין יום שני לחמישי' - עד שהמציאות מורה אם דיבור אמת. לאחר בדיקות רבות, אם תמיד התממשו דבריו, אפשר לסמוך עליו מרגע הנבואה, אף בטרם התברר אם הוא דובר אמת. אלא שדבריו של הרמב"ם אינם עולים עם פשט הכתובים. על פי הפשט מדובר בכל נבואה ונבואה, ורק אם התממשו הדברים אפשר לסמוך עליו. קושייתנו חוזרת - אם התממשו הדברים, כבר אין צורך בנבואה.
הדבר מזכיר פרשה אחרת שבתורה. בתחילת דרכו של משה, מטיל עליו ריבונו של עולם להוציא את עמו ממצרים. משה נתקף בחרדה, איננו מאמין שביכולתו לעמוד במשימה:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱלֹהִים: 
מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה 
וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם?! [שמות ג' י"א]

וכך עונה לו ריבונו של עולם:

וַיֹּאמֶר: 
כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ. 
וְזֶה לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ: 
בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם 
תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה. [שם י"ב]

ואף שם מתעוררת קושיה דומה:

הבעיה של משה היא חוסר ביטחון לבוא אל העם ולהניע אותם לצאת למסע המטורף של בריחה ממצרים. האות - יהיה בסוף המסע. אך בעיית חוסר הביטחון היא בתחילת המסע, ולה אין פתרון!

התשובה לשתי הבעיות - לדעתי - אחת היא.
ריבונו של עולם רוצה לחנך את העם ואת האדם, לעמוד במצבי חוסר וודאות. 'תמים תהיה' הוא צו - כפרשנותו של רש"י - להחזיק מעמד בלי לנסות לפתור את אי הוודאות. אי אפשר לפתור אותה.  הפתרון של הנביא או האות שניתן למשה, הוא תרגיל חינוכי שתכליתו להחזיק מעמד 'בין יום שני לחמישי', למרות אי הוודאות. הנביא שדבריו מוכחים רק בהגיע האויב אל הגבול, לא מפוגג את אי הוודאות. משחק המילים מחזק את לב העם, אבל לא מספר מה יקרה. משה השומע שבסוף המסע יעבדו את האלוהים על ההר הזה, לא מקבל מענה לבקשת מקור לביטחון עכשיו, בראשית המסע. את הכוח לכך יהיה עליו לשאוב מלבו פנימה, מהאמון שהוא נותן בריבונו של עולם. אציג את הדברים באופן נוסף, כמדרש לשיר של דן פגיס:

עץ ללא שורש

עץ ללא שורש, אתה הרוקד
עם שלדי העלים, וזוג אישוניך נותר
בודד וצהוב כפרי אשתקד,
פקוע בטרם מטר,
את דל זרועותיך הושט להכות
שורשים בשמים. ברוח טרופה
עופותיך חולפים להקות להקות.
אל תהסס: יחידי תרדה בסופה.

הסמל לחיים של וודאות וביטחון, הוא העץ עם השורשים. כפי ששר משורר תהילים על הצדיק:

וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם 
אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ 
וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל 
וְכֹל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ. [תהילים א' ג']

ויותר ממנו ירמיהו המתאר את האיש הבוטח:

וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל מַיִם 
וְעַל יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו 
וְלֹא יִרְאֶה כִּי יָבֹא חֹם 
וְהָיָה עָלֵהוּ רַעֲנָן 
וּבִשְׁנַת בַּצֹּרֶת לֹא יִדְאָג 
וְלֹא יָמִישׁ מֵעֲשׂוֹת פֶּרִי. [י"ז ח']

המשורר שר על עץ ללא שורש. אין לו שורשים המקנים יציבות, ביטחון, וודאות. עיניו מלאות חרדה, ובדידות. הוא פקוע, תלוש, גזור בטרם מטר, מבלי לדעת האם ירד מטר. זרועות ענפיו דלות וכחושות. המשורר מציע לו לשאת את זרועותיו, להכות שורשים בשמים. אלה שורשים מסוג אחר, ללא חיבור, ללא יציבות שמעניקה האדמה, בהשלמה עם חוסר הוודאות, עם העדר הידיעה. אז הופכות להקות הציפורים והעופות לשלו - עופותיך - הן שבמקום חיבור יש להן תנועה ומעוף, אז נבנים לו כלים מסוג אחר - לרדות בסופה ובסער.
פרשתנו קוראת לנו להשלים עם מצבו של האדם, מצב בו העתיד לא ידוע והוא שרוי בחוסר וודאות. להיות לצפור במקום לעץ, לרדות בסופה מתוך מעוף איתה, במקום מתוך עמידה לעומתית אל מולה. 

05.09.2019

1. הניסתרות לה' אלוהינו (משה אהרון עו"ד)

"תמים תהיה עם ה' אלוהיך" -לא ללכת לשרלטנים כדי לדעת את העתיד

בס"ד.



צלם אלוהים משמעו בין השאר שאתה לא שלם ,

כי לא מתאימה לך השלמות המוחלטת .

וכי אם יש מרכיבים בשלמות החסרה לך .

אתה אמור להשלימם בבטחון בשלמות האלוקית

זה גם למעשה הציווי של "תמים תהיה עם ה' אלוהיך" .

שלמות תשיג רק בשלמות האלוקית אם תהיה ראוי וזכאי לה.

השאיפה התת מודעת של האדם היא להיות הוא מכח עצמו כאלוהים שלם בכל .

. ולכן מעת לעת הוא נתפס לתסכול או אכזבה מערוותו בידיעת הדברים .

או בוודאותם.של חייו או מהלכם

מה שהתורה מחדשת הוא כי הצפייה מאדם להכיר במציאות כאמור.

ולנסות לבנות לעצמו מודל של בטחון באלוהיו

במובן שאם אתה מבקש להיות "תמים" תהיה כזה צנוע

ועם הבטחון והאמונה בשלמות של ה' אלוהיך.

אדם מטבע בריאתו לא בנוי להיות שלם כאלוהים.

שלמות שכזו היא אנטי -תיזה לחיים .

והיא אף אינה מתאימה לחיי אדם .

הדבר מושווה לכך שחוויה או חיים של שלמות שכזו

היא למעשה לראות פני אלוהים ולחדול מלחיות.

הנה כי כן יסוד מוסד באמונה :

שאם ה' הוא אלוהיך ואתה צריך לעמול על כך.

כי אז תאמין שהשלמות של ה' אלוהיך תעמוד לך תמיד לטובה.

גם אם ברגע מסויים תחוש שהיא כביכול "רעה" לך בעינך.

הנה כי כן הניסיון להשתמש בכוחות אופל ולחזות את פני העתיד.

הוא לא רק ביטוי לחוסר או פגם באמונה .

אלא גם משום הטלת מום בעצמך

מין נגעי מוות בצורה של נמק הדבק בך .

שהרי העזתת לבצע מעין הצצות בפני האלוהים וניסתרותיו [הניסתרות לה' אלוהינו....]..

ולכך יש מחיר בעצם החיים .

נגעי נמק שכאלה גם מוציאים לבסוף את האדם

מהעולם.

דווח על תגובה לא ראויה
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

ראש הממשלה בנימין נתניהו צילום: עמוס בן גרשום/לע״מ

נתניהו: "האויבים שלנו קיבלו את המסר – אנחנו יכולים להגיע לכל אחד"

קרא עוד