"וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט" (יז, ט). במסכת ראש השנה כה, ב, על השאלה "וכי תעלה על דעתך שאדם הולך אצל הדיין שלא היה בימיו?", עונה הגמרא: "הא אין לך לילך אלא אצל שופט שבימיך. ואומר (קהלת ז, י): 'אל תאמר מה היה, שהימים הראשנים היו טובים מאלה". ללמדך, שגם אם גדולי הדור נראים בעיניך נמוכים בשיעור קומתם מחכמי הדורות שעברו, עליך לקבל את מרות המנהיגות הרוחנית שבימיך.
אחד ההסברים לכלל הזה מופיע במשנה (ראש השנה ב, ט), המספרת כיצד רבי יהושע (ששימש בתפקיד אב בית הדין) מקבל את עצת החכמים, לאחר שרבן גמליאל גזר עליו לקבל את מרותו, כנשיא בית הדין: בָּא לוֹ אֵצֶל רַבִּי דוֹסָא בֶּן הַרְכִּינַס, אָמַר לוֹ: אִם בָּאִין אָנוּ לָדוּן אַחַר בֵּית דִּינוֹ שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל, צְרִיכִין אָנוּ לָדוּן אַחַר כָּל בֵּית דִּין וּבֵית דִּין שֶׁעָמַד מִימוֹת משֶׁה וְעַד עַכְשָׁיו, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כד): וַיַּעַל משֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל. וְלָמָּה לֹא נִתְפָּרְשׁוּ שְׁמוֹתָן שֶׁל זְקֵנִים, אֶלָּא לְלַמֵּד, שֶׁכָּל שְׁלשָׁה וּשְׁלשָׁה שֶׁעָמְדוּ בֵית דִּין עַל יִשְׂרָאֵל, הֲרֵי הוּא כְּבֵית דִּינוֹ שֶׁל משֶׁה.
רבי יוסף אלבו, בספר העיקרים (ג, כג), מסביר את הסיבה להפרדה שנעשתה בין התורה שבכתב לבין התורה שבעל-פה, ושלילת האפשרות לכלול את התכנים של שתיהן במסגרת של תורה אחת כתובה: "לפי שאי אפשר שתהיה תורת השם יתברך שלמה, באופן שתספיק בכל הזמנים, לפי שהפרטים המתחדשים תמיד בענייני האנשים במשפטים והדברים הנפעלים, הם רבים מאוד משיכללם ספר". בצד הכתובים חייבת להיות גם מערכת בלתי כתובה, על מנת "שתספיק בכל הזמנים", ומשום שקיימים פרטים "המתחדשים תמיד".
ראינו, איפוא, שהמשנה בראש השנה מתייחסת לקבלת הסמכות של המנהיגים הרוחניים שבכל תקופה, וזו משמעות המאמר בראש השנה (כה, ב): "יפתח בדורו כשמואל בדורו. ללמדך שאפילו קל שבקלין ונתמנה פרנס על הצבור, הרי הוא כאביר שבאבירים". לעומת זאת, המקור בספר העיקרים מתייחס לחוסר היכולת להסתפק רק במה שכתוב בספר, בלי להזדקק לחכמי הדור. במקור הבא נוכל למצוא שוב את שני ההסברים האלה לחשיבות מעמדו של ה"שופט שבימיך".
במסכת סנהדרין יא, א, מופיעים שלושה סיפורים, שכל אחד מהם מתאר מעשה המלמד עד כמה חשוב למנוע בושת פנים של הזולת, על אף העובדה שהוא נהג שלא כשורה. הראשון מספר על שמואל הקטן, השני על רבי חייא והשלישי על רבי מאיר. שואלת שם הגמרא, מהיכן ידעו חכמים אלה שכך היה עליהם לנהוג, ולהגן על התנהגות שאינה ראוייה? התשובה היא, שרבי חייא למד זאת מרבי מאיר, רבי מאיר משמואל הקטן, שמואל הקטן משכניה בן יחיאל, ושכניה בן יחיאל מיהושע או ממשה.
נשאלת השאלה, מדוע תולה הגמרא את המעשה של כל אחד מהחכמים במי שקדם לו, ומוציאה מכלל אפשרות את ההסבר, שכולם למדו ישירות מיהושע או ממשה? כמו כן, מדוע מסתמך המעשה של כל אחד מהחכמים על תקדים היסטורי ולא מוצג כסברה של עצמו, שיש למנוע הלבנת פנים? הוא אשר אמרנו: על המנהיגים הרוחניים שבכל דור ללמוד מחכמי הדור הקודם להם. ומדוע אין ללמוד מסברה, מסביר רבי חיים שמואלביץ (שיחות מוסר, תשל"ב, י): "ע"כ מוכח שאפילו מן התורה אי אפשר ללמוד מעצמו, אלא דווקא מפי הרב, ומפי רבו השייך לו ממנו אפשר לקבל ולא מזולתו".