צרור את המדינים

מעשה הקנאות של פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן גרם לעצירת המגפה אך לא לסיומה של הפרשה. מיד לאחר הברכה לפנחס נאמר (כה, טז-יח):

וידבר ה' אל משה לאמר. צרור את המדינים והכיתם אותם. כי צררים הם לכם בנכליהם אשר נכלו לכם על דבר פעור ועל דבר כזבי בת נשיא מדין אחתם המכה ביום המגפה על דבר פעור.

שתי סיבות מבוארות בכתוב לצרירת המדינים את ישראל שבגינן מצווים ישראל להכותם: א. דבר פעור. ב. דבר כזבי.

מבאר הרלב"ג (כה, יז):

צוה ה' יתעלה שישנאו ישראל את המדינים ויכו אותם, לפי שהם היו שונאים את ישראל במחשבתם הרעה, שהשתדלו להכשיל את ישראל בבנותיהן ובעבודה זרה כדי שיכלם ה' יתעלה, וזה היה בעצת בלעם, עם שכבר נמשכו לזה כולם... ועתה נוספה שנאתם בעבור כזבי שנהרגה, שהיתה בת מלך אחד ממלכי מדין; ולזה הוא מבואר שאם לא תמהרו להכותם ישתדלו בצדדים אחרים להזיק לישראל.

שנאת המדינים לישראל באה לידי ביטוי בהכשלתם בדבר פעור "כדי שיכלם ה' יתעלה". אכן, שנאה זו התעצמה בעקבות הריגת כזבי "שהיתה בת מלך אחד ממלכי מדין". שנאה זו לא תשאר רק שנאה שבלב אלא תבוא בודאי לידי פעילות מעשית כשיהיה לאל ידם, ולכן מצווים ישראל למהר ולהכותם קודם לכן.

כותב הרלב"ג:

התועלת השני הוא להודיע שמי שיתאמת לו מאחר שהוא מבקש לכלותו, ראוי שיקדים הוא לכלות האחר להציל עצמו. ולזה תמצא שצוה ה' יתעלה להכות המדינים מפני ידיעתו שנאתם אל ישראל ובקשם רעתם, עם מה שנוספה השנאה בהריגת כזבי בת צור.

אכן, עיון בפסוקים בסוף הפרשה הקודמת מעלה שאלה גדולה. בתיאור חטאם של ישראל כתוב (כה, א-ג):

וישב ישראל בשטים ויחל העם לזנות אל בנות מואב. ותקראן לעם לזבחי אלהיהן ויאכל העם וישתחוו לאלהיהן. ויצמד ישראל לבעל פעור ויחר אף ה' בישראל.

אכן, ברור שלא רק בנות מואב זנו אלא גם בנות מדין. דבר זה מתברר הן ממעשה כזבי המדינית והן מדברי משה בפרשת מטות לאחר שאנשי הצבא הנלחמים במדין החיו את הנקבות (כא, יד-טז):

ויקצף משה על פקודי החיל שרי האלפים ושרי המאות הבאים מצבא המלחמה. ויאמר אליהם משה החייתם כל נקבה. הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם למסר מעל בה' על דבר פעור ותהי המגפה בעדת ה'.

אולם הבעיה היא: מה טעם נצטוו ישראל לנקום רק מאת המדינים ולא גם מאת המואבים, הלא אלו כמו אלו היו שותפים פעילים בהחטאת ישראל?

שני טעמים מובאים ברש"י בעקבות חז"ל, האחד בפרשתנו והשני בפרשת מטות.

בפרשתנו כתב רש"י:

כי צוררים הם לכם וגו' על דבר פעור - שהפקירו בנותיהם לזנות, כדי להטעותכם אחר פעור. ואת מואב לא צוה להשמיד, מפני רות שהיתה עתידה לצאת מהם, כדאמרינן בבבא קמא (לח ב).

ובפרשת מטות על הפסוק "נקם נקמת בני ישראל מאת המדינים" (לא, ב) כתב רש"י:

מאת המדינים - ולא מאת המואבים, שהמואבים נכנסו לדבר מחמת יראה שהיו יראים מהם, שיהיו שוללים אותם, שלא נאמר אלא (דברים ב, ט) אל תתגר בם מלחמה. אבל מדינים נתעברו על ריב לא להם. דבר אחר מפני שתי פרידות טובות שיש לי להוציא מהם, רות המואביה ונעמה העמונית.

הרלב"ג נקט אף הוא כטעם הראשון שכתב רש"י בפרשת מטות, ולמד מכך תועלת (סוף פרשת בלק):

התועלת הראשון הוא להודיע שלא יגונה מי שיפחד לנפשו מאחר, אם יבקש סיבות בהצלתו באי-זה אופן שיוכל; ולזה תמצא שלא נענשו המואבים במה שהשתדלו להחטיא ישראל, לפי שיראתם ופחדם פן ישחיתום ישראל היתה הסיבה בזה; כי כבר היו יראים מאד מישראל כמו שאמר: 'ויגר מואב מפני העם מאד כי רב הוא'; ולזה נחשב למואב החטיאם ישראל אחד מכלי המלחמה. ואמנם המדינים שלא היו יראים מהם וכוונו בדבר בלעם למסר מעל בה', רצה ה' יתעלה שיקחו ישראל נקמתם מהם.

מלחמה יכולה להתבצע בדרכים שונות, והחטאת המואבים את ישראל היא גם כן "אחד מכלי המלחמה". הסיבה שהמואבים החטיאו את ישראל היתה מחמת חששם מישראל, ולכן לא נענשו. אך מטרת המדינים היתה "למסר מעל בה'" ולכן נצטוו ישראל לנקום בהם.