פרשת פנחס

קדושת התמיד- קדושה תמידית השומרת על קדושת החיים

חדשות כיפה מרן הראי''ה קוק 01/04/04 00:00 י בניסן התשסד


פרשת פנחס
קדושת התמיד- קדושה תמידית השומרת על קדושת החיים
הקדושה התמידית, יסוד מעלת התדיר, זהו ענין מיוחד במעלת הקדש, שיש לה אותו האופי, המצין אותה בהליכתה המסודרת, האטית, הבלתי פוסקת, היא שומרת על קדושת החיים מלהכשל בכח הנטיות, המשפילות את ערך האדם, הדבקות בטבע החיים והבשר, ומקדשת היא בהשפעתה את כל החיים הקבועים, ומרימה אותם תמיד בלא הפסק, מדרגה אחר מדרגה, בקו ישר. ולשם קביעות אור קדוש זה בתוכיות האומה כולה, בשבילה ובשביל היקום כולו, באה מצות התמיד, שהתפלות התדיריות, מדי יום ביומו, יונקות ממנה את לשד הקדש שלהן.

יהי רצון מלפניך ד' או"א. הפלא של תאור הרצון כלפי מעלה הוא, בהבדלה רבה ממהות הרצון שאנו מתארים ומשיגים אצלנו, הנבראים, המוגבלים והמשתנים, והמוכרחים ביסוד חייהם והויתם. כל תכן הרצון אצלנו איננו כ"א איזה הכרח מלובש בלבוש של רצון, כלומר מוכרחים אנחנו לרצות בכלל, אלא שאנו
בתאר מיוחד חפשים להלביש את הרצון שלנו בתכן זה או בתכן אחר, מה שא"כ כלפי מעלה, שכל יסודו של הרצון בכללותו הוא ענין של הויה ממקור עליון, מאור אין-סוף, שאין לנו צד לתאר שם איזה תאור, מעוצם הקדושה והרוממות, והרצון בכללותו הויה היא מגזירת מלך. וע"כ אנחנו אומרים יהי רצון, וגם מלפניך, להורות שהרצון הזה, שאנו מדברים כאן כלפי מלך עולמים אין סוף, אינו ענין של תכונה ונטיה שהיא מתארת את העצמיות והתוכיות, של הנוטה והמתוכן, אלא פעולה שעומדת מלפני הפועל ומתהוה ומתפעלת מגזרתו. ואת הצביון המיוחד של הרצון אנו ממשיכים מצד קשר הקדש שלנו, ע"פ מדת השגתנו וקשורנו בקדושה העליונה, וע"פ מדת המורשה שלנו, המוטבעת בנו מכח קדושת האבות. ע"כ מתאים הוא הבטוי : יהר"מ ד', אלהינו ואלהי אבותינו.
שתרחם עלינו. שרש הקדושה התמידית, המתאימה לקדושת התמיד, והשפעתו על תכן התפלה, היא קשורה בההכרה, שבפנימיות יסוד החיים שלנו מונח אוצר קדוש, יקר ומרומם מאד, שהוא מצד עצמו עומד הוא למעלה מכל פגם, קשור הוא בהאור האלהי הממולא צחצחות אין קץ, ויושר וצדק חסד ואמת, אהבה וגבורה הוא מלא תמיד. אלא שהצורך של ירידת הנשמה, וקשור ערכי החיים בתחומים מצומצמים ובתכונות חמריות, הוא המביא את האפשריות של הטבעה, של ירידה, ושל שיקוע תדירי במעבי החטא. ולעומת זה פועלת היא ההעלאה התדירית, מיסוד קדושת התמיד, עולת תמיד, באותיות תולע, שדורשי רשומות הזכירוה, כלומר התולע האוכל לאטו, מהרס בהדרגה, ומכלה את החסן של אור החיים אשר לעז הקדש, בפעולתו האטית המהרסת תדיר, ובאה הקדושה של התמיד, הפועלת תמיד בלא הפסק עליה של הסמכה, עולת-תמיד, והיא מנצחת את ההשחתה האטית התדירה, מפני שהיסוד הפנימי של הנשמה הלא הוא
קדש קדשים, "מראש צורים אראנו", קדושת האבות, שגם הם הנם יסודות כאשר תקנום כנגד תמידין, ואלו ואלו דברי אלהים חיים. ומתוך ההשקפה הבהירה, שיש כאן אור קדוש מופלא, אסור בסביבה של תכן המכהה את אורו, ומונע ממנו את הוד זהרו, הרחמים מתגוללים, להושיע, לעלות מאפלה לאורה. שתרחם
עלינו.
ותמחל לנו על כל חטאתינו. כל חטא עושה איזה חוב. קלקל האדם את עצמו וקלקל את ההויה עמו, הרי הוא צריך לסבול עד שיתקן את מה שקלקל. אמנם כל קלקול הבא מחמת חטא, יהיה אפילו החטא של השגגה, שהוא המובן הפשוט של החטא, הרי הוא בא מתוך מיעוט האור של הנשמה, שלא האירה יפה בתוכיות החיים. אבל כאשר גוברים הרחמים העליונים, על סבלותיו של האור האלהי המוטל בתוך מעצורים, שעי"ז הנשמה מחדשת את אורה, וכחה הרוחני מתגלה בשדרת החיים עם כל הטבעתם החמרית, אז משתלם הקלקול הבא מתוך חוסר האורה, והחוב נמחק. וזהו התכן של המחילה, שבאה כאן עם קשר החטא. שתמחל לנו על כל חטאתינו.
ותכפר לנו את כל עונותינו. הכפרה באה ביחש לקלקול הרצון, המבטל את קשר האהבה, ומביא זעם ומשטמה תחת נעימות האהבה, וזהו ההרס שנעשה ע"י העון, הבא מתוך הרצון הזועם, הנוטה להרע מפני קלקלת נטיתו החמרית. מתוך הוספת החדוש, של ההופעה התדירית של קדושת הנשמה, עובר הרשם הזה, ובמקום רוח של זעם בא רוח של נעם, מלא רגשי אהבה וחבת קדש, וממלא את כל הפגם אשר החסיר הרוח הזועף במרירותו, ע"י הנטיה החמרית שלו, ורגשי הזעם, המתפרצים להרס מעשי, נשארים טמונים במעמקים, ששם אינם פועלים כ"א את המפעל הזועם הראוי, הפועל לסור מן הרע. ונטיה זו היא כמו כופר
על הרצון אשר נתפרץ לקלקל, להוציא את המפעל הרע אל הפעל, וגם הוא מכסה, וחוצץ כמו כפורת, בעד הנטיות הטמונות, שלא לפעול את הפעולות המהרסות, כי אם להחליף את צביונן ע"פ הוספת כח האור האלהי, הבא ממקור הרחמים על שרש הנשמה האצילית, רק להרבות עז הקדושה ואור החיים הטהורים, בעולם ובנפש, והעון מתכפר. ותכפר לנו את כל עונותינו: ובמקום שמושג המחילה מורה על איזה דבר שבחוב חצוני, המוטל לפרעון, הוא מקושר עם הבטוי של "על", "על כל חטאתינו", המושג של הכפרה, שהיא פעולה פנימית, מתקשר יפה ב"את". את כל עונותינו.
ותסלח לכל פשעינו. ענין הסליחה הוא שאיננה מקושרת לא לדבר חצוני חוץ מהנושא הטעון תקון, ולא גם לדבר פנימי של זה הנושא בעצמו, כדוגמא של המחילה ושל הכפרה, אלא הוא ציור מיוחס אל הסולח בעצמו, מצד ערכו המרומם לבדו, "ותפארתו עבור על פשע". על כן תכן זה מקושר הוא אל הפשע, שהוא ענין שאיננו מוסיף כלל על גלוי המפעל יותר מהעון, אלא בחוג הפנימי של הנשמה יש בזה ציור יותר מדאיב, המביא לידי התפרצות כזאת, שהיא מכשירה את המקולקל בזה לידי עברינות, גם במקום שאין המית הנטיה החמרית תכן של תקון זה בא מתוך מקור הרחמים, המאיר על מחשכי הנשמה, להעביר את יסוד הרשע העמוק הזה ממקורו, ע"י התגלות עוצם הטהר, הרוממות והגודל, של אור ד' עליון. ע"כ לא לשון "את" וגם לא לשון "על" נתפס כאן, כ"א יחש שמושי בלמ"ד. ותסלח לכל פשעינו.
ותבנה בית המקדש במהרה בימינו. ההכרה באה, שכל הקלקולים הפרטיים באים רק מחסרונה של הארת החיים הכלליים. חרבן בית המקדש, שנטל כבוד מבית חיינו, הוא הוא הגורם שעולמנו נחשך, והנשמות סובלות מצרים ומחשכים, ועל כן באים הגרעונות הנוראים, המסבבים כל חטא, כל עון וכל פשע. על כן מוכרחת היא הנשמה הישראלית לבקש את תקונה בשרשה, יוחזר כבוד ד' על מכונו, יגלה הדר הקדש וזיוו בעולם, והכל ישוב על מכונו. ותבנה בית המקדש, במהרה בימינו. השאיפה למהירות הבנין נותנת מעוף של קדושה מברקת בנשמתנו, והשקיקה, שהמהירות הזאת תהית בימינו, מקשרת את כל מהות החיים שלנו, גם בצורתם הזמנית, ליסוד הקדושה השלמה העליונה, שכל הארץ תאיר והאירה מכבודה, שיבנה בית המקדש במהרה בימינו.
ונקריב לפניך קרבן התמיד. אותה השטיפה, של הקדושה התמידית, אשר אין מעצורים לה, ושהיא תמיד פועלת וחיה, שזו היא הפעלת קדושת קרבן התמיד, היא נפגמה ביחוד ע"י חורבן ביהמ"ק. אף אם בעת רצון לפעמים אור קדוש מופיע מתוך מחבואו, הרי זהו רק מזמן לזמן, אבל המשך הקדושה התמידית שרק היא הנה הערובה לבלי הכשל בכל חטא עון ופשע בארחות החיים השוטפים, זהו דבר שאי אפשר להשיג אותו כ"א כשנקריב לפניך את קרבן התמיד, שזוהי סגולתו המיוחדת להכניס בקרב נפשנו, ובעולם ההויה בכללו, את יסוד חיי הקדש הזורמים תמיד באורם הבהיר.
שיכפר בעדנו. רק הקדושה התמידית, לא המקרית הבאה מזמן לזמן, היא יכולה לעצור את כל פרץ בשטף החיים, שזהו יסודה של הכפרה, ולהפוך, במרוצת מהלכה הבלתי פוסק, את כל הכחות הגנוזים, אשר כשאין שטף קדש תדירי בחיים יוצאים הם לפעמים בצורה של קלקול והריסה, הממיטים חרפה על נשמת האדם ואור קדושתו,- לכחות נשאים, שביכלתם הוא העז לעצור כל ענין רע ולפעול את המפעל של החיים האלהיים הטהורים במרוצתם, שזהו יסוד הכפרה, בצורת שנוטה לבטוי, של כופר וכפרת. שיכפר בעדנו.
כמו שכתבת עלינו בתורתך, ע"י משה עבדך, מפי כבודך, כאמור. הגילוי של האורה האלהית, המזהרת לנו בברקי עוזה את כל ארחות חיינו, הרי הוא נחלק לשלשת המדרגות, שאנו חשים את חלוקתן. הבטוי המפורש הוא הכתוב בתורה מפורש, המצוה והחק כמו שהמה, כמה שכתבת עלינו בתורתך: אבל יותר עמוק,
יותר חבוי ויותר נאדר, הוא מה שנגלה מאור הקדש לאדון הנביאים, ששם זהר החסד מופיע בכל נגהו, ע"י משה עבדך, שהכפרה מתראה ע"י גילוי זה בצורה יותר עמוקה. אבל יותר מכל הוא זיו החסד העליון ע"פ מקורו, מפני שבאו כל אלו הדברים, מלאי החיים והקדושה, ממקור כל המקורות, מפי כבודך, ששם רק אור החסד המוחלט, "רב חסד", בהטבה שאין לה קץ ותכלית, שואף זורח, והוא מקור הקדש התמידי, שאין שום יחס של הפסק ושל איזו הערכה זמנית ביסוד עליון ונשא זה. מכל ההבלטה של שלשת המקורות הללו, שאור החסד והרחמים שופע מהם, מדרגה על גבי מדרגה, התורה כפי מה שהיא לגבי ערכנו, כמה שכתבת עלינו בתורתך, וכפי מה שהיא חדורה, ברוחו של רועה נאמן, ע"י משה עבדך, ולמעלה בקדש כפי הערכתה ברום הכבוד העליון, מאחדותם תופיע הארת הכפרה ובנין ביהמ"ק להכשיר את הקרבת התמיד.

עולת ראי"ה ח"א עמ' קכ"ה- קכ"ז