הנפך לאבל משושנו

נכנסנו השבוע לימים של בין המצרים, ימים של אבל על חורבן ירושלים ההולך ומתעמק מן י"ז בתמוז ועד ט' באב. אם נתבונן בפרשיות התורה הנקראות במשך שלושת השבועות האלה, נוכל למצא מכנה משותף המאחד אותם. בכל הפרשיות האלה יש ריבוי של נושאים הקשורים לארץ ישראל. פרשת הנחלות, ערי המקלט, בני גד ובני מנשה, גבולות הארץ ועוד. נוכל גם לראות שישנו מכנה משותף המאחד את כל ההפטרות שאנו קוראים במשך שלושת השבועות, נהוג לכנותן תלתא דפורענותא, בהן מתוארת הוראה וזעקה על הסכנה של החורבן והגלות.

ועלינו לזכור שתקופה זו לא מאז ומתמיד היתה תקופה של אבל, לכתחילה, לולי חטא ישראל בעגל ובחטא המרגלים, היתה תקופה זו שבין י"ז בתמוז לט' באב תקופה של התרוממות ושמחה, שהרי בי"ז בתמוז ירד משה עם הלוחות, ולולא חטאו ישראל בעגל היה זה "חג לד' מחר", חג שמחת תורה, אך בגלל חטאנו, נשתברו הלוחות בזה היום. אך לא היה זה סוף לאפשרות ההוד, שהרי נתנה לישראל ארכה, כפי שאומר הכתוב "וביום פקדי ופקדתי עליהם עוונם". אך שוב בגלל חטאינו לא זכינו ובחטא המרגלים נחתמה סופית הגזירה שימים אלה שהיו מיועדים להיות ימי הוד יהיו לימי דוה.
שכן כל תכליתה של קבלת התורה היה "כי מציון תצא תורה ודבר ד' מירושלים". אין כל תכלית לתורה, אם אין היא קשורה לארץ ישראל.

וזה היה חטאם של המרגלים כפי שכבר הזכרנו, שלא חשבו שניתן להוריד את התורה לחיי החומר ולקדש את החול.
אם כן מרמזת לנו התורה בפרשיות שבעקבות מאיסה בארץ ישראל, שעליהן מדברות הפרשיות, ח"ו נגיע לידי הדברים המוזכרים בהפטרות, גלות וחורבן.

אולם התורה לא רק מרמזת לנו על הפן השלילי שעלול לקרות (וכפי שההסתוריה מלמדת, באמת קרה), אלא מלמדת אותנו מה יש לעשות על מנת שלא תחזור על עצמה טרגדיה זו, חלילה לאל מלעשות כן.
על כן פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן, שהשיב את חמתו של הקב"ה, בכך שעצר את מחשבתו של זמרי שנפל ברשתו של בלעם (בלא עם) ונסה להביא לקוסמופוליטיות של ישראל עם שאר האומות ע"י כך שלא יכנסו לארץ להתעסק בעניינים גשמיים של מדינה ומלכות, אלא יתעסקו ברוח אך בחוצה לארץ, מקבל ברית שלום, שהרי אין פירוש השלום, הטמעות או טשטוש ההבדלים ופשרה בין שתי עמדות, אלא השלום, פירושו יצירת קשר בין שני גורמים שונים האחד מהשני, המתחברים בברית אחווה, תוך כדי שמירה כל אחד על זהותו.