אמר לו הקב"ה לאליהו, "מה לך פה אליהו"? (מל"א י"ט, ט) - היה לו שיאמר לפניו: רבונו של עולם: בניך הם, בני בחוניך הם, בני אברהם יצחק ויעקב שעשו לך רצונך בעולם - ולא עשה כן, אלא אמר לפניו: "קנוא קנאתי לה אלהי צבאות כי עזבו בריתך בני ישראל את מזבחֹתיך הרסו ואת נביאך הרגו בחרב" (שם י). אליהו זוטא, ח.
חז"ל תקנו לקרוא כהפטרה לפרשתנו את פרשת קנאותו של אליהו, בשל קווי הדמיון הרבים שבין קנאת אליהו לקנאותו של פנחס. אמנם יש שפרשו קווי דימיון אלו כהקבלה משלימה, ואף זיהו את שתי הדמויות כדמות אחת (ראה מדרש אגדה במדבר כ"ה, יג), אך מדרשתנו עולה כי ייתכן שכוונת חז"ל היתה דווקא לערוך השוואה ניגודית בין שתי הדמויות.
בעוד שקנאותו של פנחס מוכרעת על ידי הקב"ה לכף זכות, ובשל קנאות זו הוא זוכה לקבל תפקיד הנהגתי לו ולזרעו, נראה שקנאותו של אליהו מביאה לידי שלילת מעמדו כנביא. אמנם את הפטרתנו ניתן להסביר בכמה אופנים, אך לפחות לפי דרשתנו, בהפטרה מבוקר אליהו על כך שבשל קנאותו הדגיש את הצדדים הבעייתים של מעשי ישראל ולא לימד עליהם סנגוריה, ואף לא ביקש עליהם זכות אבות.
בהמשך דרשתנו קובעים חז"ל שגם הרוח, הרעש והאש שעוברים על פני אליהו, נועדו ללמד אותו שהדרך להנהגת ישראל היא דווקא בקול דממה דקה ולא בדרך של קנאות: "התחיל הקב"ה לדבר עמו דברי תנחומים. אמר לו: כשנגליתי ליתן להם תורה על הר סיני, לא נגלו עמי אלא מלאכי השרת שהן רוצין בטובתן, שנאמר "ויאמר צא ועמדת בהר לפני ה והנה ה עובר ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים לפני ה - לא ברוח ה, ואחר הרוח רעש - לא ברעש ה" (שם, יא), ואומר: "ואחר הרעש אש - לא באש ה, ואחר האש - קול דממה דקה" (שם, יב) (המשך הדרשה באליהו זוטא, ח).
לאחר פסוקים אלה, מתארת הפטרתנו כי הקב"ה שואל בשנית את אליהו: "מה לך פה אליהו?" (שם, יג) ותשובתו של אליהו זהה לתשובתו הראשונה: "קנֹא קנאתי לה..." (שם, יד). חזרה זו נתפסה על ידי חז"ל כחוסר מוכנות של אליהו לשנות את דרכי הנהגתו: המתין לו שלש שעות - ועדיין בדבריו הראשונים הוא עומד, "קנוא קנאתי לה אלהי צבאות" (שם יד), באותה שעה אמרה לו רוח הקודש לאליהו: "לך שוב לדרכך מדברה דמשק ... ואת אלישע בן שפט מאבל מחולה תמשח לנביא תחתיך" (שם, טו-טז) - ומה שבדעתך איני יכול לעשות (המשך הדרשה באליהו זוטא, ח).
לפי דרשתנו, אליהו מודח מהיות נביא לה בשל קנאותו. ואכן, אלישע שממונה להחליף את אליהו, נוקט בדרכים רכות יותר, והוא מתואר כמי שמחובר יותר לעם, מצוי עמו בצרתו, ופועל למענו בעת רעב ומצוק (גם לקנאותו של אליהו נמצא תיקון - עליו עמדנו בהרחבה במדור זה בשנה שעברה).
מהו שורש ההבדל בין קנאותו של פנחס לקנאותו של אליהו? מדוע זכה פנחס לקבל תפקיד הנהגתי בשל קנאותו, בעוד שמאליהו נשלל תפקידו ההנהגתי בשל אותה התכונה?
נראה שהתשובה לשאלה זו מצויה בראש פרשתנו. יש לשם לב שהקב"ה אינו משבח באופן ישיר את עצם הקנאות, אלא את התוצאות אליה הביאה: "פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם, ולא כיליתי את בני ישראל בקנאתי" (במדבר כ"ה, יא). לפי דברי ה, קנאות זו היא חיובית דווקא מפני שהיא שכחה את הקנאות האלוקית - ובכך הביאה להפחתה בקטרוג על ישראל.
לעומת זאת, דבריו של אליהו היו עלולים להרבות בקטרוג על ישראל, חלילה. נראה שלפי דרשתנו, הסמכת ההפטרה לפרשה נועדה ללמדנו כי השאלה האם קנאי מתאים להיות מנהיג, איננה קשורה לעצם מעשה קנאותו של האדם, אלא למניע ולתוצאה של מעשה הקנאות.
דווקא אדם שיש לו אחריות לאומית כפנחס, יודע שלעיתים בכדי להגן על כלל האומה - נכון לדון לכף חובה את אחד מן הפרטים ואף לפגוע בו, בכדי שלא יזיק רוחנית ומעשית את העם כולו. לעומת זאת קנאותו של אליהו - מוצדקת מבחינה עניינית ככל שתהיה - אינה מתאימה למנהיג שתפקידו מחייב ראיה של העם בכללותו בעין טובה, שכן רק ראיה שכזו יכולה לחבר את המנהיג לעם - וממילא גם להביא להתקדמותה הרוחנית של האומה.
הכותב הוא דוקטורנט לתנ"ך במכון הגבוה לתורה באוניברסיטת בר-אילן.