הקב"ה מסכים בפרשתנו להריגתו של אדם. הוא מעלה על נס את פועלו של פנחס בן אלעזר, נכדו של אהרון הכהן, שהרג במכת רומח אחת בן ישראל עם המדיינית שעמו. המומתים היו נשיא שבט שמעון ובתו של אחד מראשי מדיין. לפנינו רצח, שזכה לברכת ה': "הנני נותן לו את בריתי שלום".
מה נשתנה נשיא שבט שמעון משאר הנצמדים לבעל פעור, שדווקא אותו הרג פנחס? למה להרוג? ומדוע זקוק פנחס ברגע זה לברכת שלום?
אולי ההסבר לעניין הוא, שפשוטי העם הלכו אחר בנות מואב, עקב פיתוי ותאווה, אולם נמצא במחנה ישראל גם מי שהעניק למעשה הזימה הזה צד אידיאולוגי. היה זה נשיא שבט שמעון, שהתייצב במרכז המחנה יחד עם המדיינית שבחר לעצמו, ואמר למשה: "משה! מדינית זו מותרת או אסורה? אם תאמר אסורה, בת יתרו מי התירה לך?" (על פי המדרש). היה זה רגע קשה מאוד למשה. תשובה הגיונית מפי משה לא הייתה משכנעת את ההמון המשולהב לחזור למוטב. רק זעזוע, רק מכה חזקה, יכלו להחזיר את העם לשפיות. ומתוך המחנה יצא פנחס והרגם לעין כל. אלימותו הניבה תוצאות מיידיות: "ותעצר המגפה מעל בני ישראל".
מעשהו של פנחס היה טהור, ועל כן היה רצוי בעיני הקב"ה. אך רצח ולו גם רצח של מצווה מטביע בנפש האדם רושם שלילי, הפוגע בלב האדם. ברגע זה, באה ברית השלום האלוקית להשיב לנשמתו את האיזון הפנימי, את השלום המוסרי.
ממעשהו של פנחס ומברכת השם נדע ונשכיל כי רק מי שהוא בעל מידות טרומיות, שיש בידו את היכולת הטבעית לעשות מעשיו בטהרה כזו שיעיד עליו הקב"ה שמעשהו טהור, הוא ורק הוא יש בידו את היכולת לנקוט במצעים קיצוניים, ועל ידי כך להביא שלום בין האדם לבוראו. אך בידוע שאין אנחנו בעלי מידות שכאלו ועל כן נמנע בכל מחיר ממעשים קיצונים כי בעטיים יבוא רק ההרס הריב והמדון.