פרשת משפטים היא מן הפרשיות ה"עמוסות" ביותר בתורה. עשרות מצוות נמנו בה. בכל אחת מהן מקופלים עולמות שלמים. כך, למשל, פרשת העבד העברי שפותחת את הפרשה ואוצרת בתוכה עקרונות וערכי יסוד בנושא כבוד האדם וחירותו. הוא הדין לעקרונות יסוד במשפט האזרחי והפלילי שמפורטים בפרשה, חלקם באריכות (דוגמת דיני הנזיקין על "אבותיהם" השונים: השור והבור, המבעה וההבער), דיני שומרים, איסור השוחד, דיני גניבה וגזלה ודיני ההוצאה לפועל.
לצדם, מופיעים בפרשה הלכות עקרוניות שמן המשפט הציבורי, דוגמת החובה לכבד את אנשי הרשות הציבורית, נשיאיה ושופטיה ("אלהים לא תקלל ונשיא בעמך לא תאר"), עקרון הרוב ("אחרי רבים להטות"), ועקרון השוויון ואיסור משוא הפנים ("ודל לא תהדר בריבו"). למותר לומר, שאף ענייני "אורח חיים" כמו גם דיני איסור והיתר מיוצגים בכבוד בפרשה זו: מצוות פריקה וטעינה, מצוות שלוש רגלים, איסורי עבודה זרה ובשר בחלב. הכל בכל מכל כל.
בחתימת הפרשה באה כעין חזרה על מעמד הר סיני, שמהווה מעין מסגרת השלָמָה לתיאור המפורט שבפרשה הקודמת. המעבר שבין התיאור הכללי של מעמד הר סיני, לבין ריבוי הפרטים, הזכויות ובעיקר החובות, המופנים כלפי כל אחד ואחד, בא להדגיש שלמרות אופיו הקולקטיבי של מעמד הר סיני ("כאיש אחד בלב אחד"), מצוות התורה אינן כקדרת השותפין, שבה יכול כל אחד לסמוך על חברו. המצוות מוטלות על שכמו של כל אחד ואחד, ולמרות היותו חלק מן ה"יחד", מן הציבור כולו, עליו מוטלת החובה לעשותן ואין הוא בן חורין ליבטל מהן.
הפירוט הרב מוסיף ומדגיש ש"קבלה" אמיתית של התורה אינה יכולה להיעשות במעשה חד פעמי של אמירת "נעשה ונשמע", ברגע של התרוממות רוח רגעית, למראה קולות ולמשמע ברקים, אלא עליה להתיישם ולהתממש בחיי המעשה, בעבודה מפרכת יום-יומית. ה"עליה" אל הר ה' (ויושם אל לב עד כמה מודגש מוטיב ה"עליה" בפרשה וחוזר ונשנה בה פעמים רבות: "עלה אל ה'... ויעל משה... עלה אלי ההרה... ויעל משה") היא ללא ספק פסגת השאיפות של כל אדם מישראל, אך לא די בה: יש גם "לקום במקום קודשו", להמשיך את ההתעלות לאורך זמן, לא כפעולה רגעית, אלא כמצב מתמשך.
הד לרעיון זה נמצא באחד הפסוקים הסתומים שבהמשך הפרשה (כד, יא): "ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו, ויחזו את האלקים, ויאכלו וישתו". מי היו אותם "אצילים" אנונימיים, בני בלי שם? האונקלוס דורשם לשבח: היו אלה "רברבי בני ישראל", גדולי העם, שלא ניזוקו, וראו את יקר ה', "והוו חדן בקרבניהון דאתקבלו ברעוא כאילו אכלין ושתין", לאמור: היו שמחים בקרבנותיהם שנתקבלו ברצון כאילו היו אוכלים ושותים.
ברם, הצורך בהדגשה ש"לא שלח ידו" משה אליהם, מלמד שהיה מקום לעשות כן (וכדפירש רש"י על אתר: "מכלל שהיו ראויים להשתלח בהם יד") , וכיוון שחטאו היה עליהם להיענש. ברם, מה היה פשר חטאם? ר' אברהם אבן עזרא מפרש שלמרות ש"ראו" את כבוד ה', בניגוד לציווי "כי לא יראני האדם וחי", נסלח להם. והוא ממשיך, שפסוק זה בא ללמדנו שלא די ב"אכילה" רוחנית (שמא יחשוב האדם שיהיה כמשה רבנו, שלא אכל 40 יום), בריחוף בעולמות העליונים, אלא צריך לדאוג גם לקיום הפיזי, שהרי אם קמח אין, תורה מנין?
לעומת פירוש זה, דורשם רש"י לגנאי: "ויחזו את האלקים – היו מסתכלין בו בלב גס, מתוך אכילה ושתיה". ואפשר שלפיכך נצטווה גם משה לא רק לעלות להר, אלא גם "והיה שם!". ולכאורה, הדברים תמוהים: אם יעלה להר, ממילא יהיה "שם", ומה צורך יש בציווי נוסף על כך? אכן, לא מעט אנשים חושבים שהנה הגיעו אל הפסגה, אך באמת אינם נמצאים בה. רגליהם ניצבות, כביכול, על "ראש ההר", בבית הכנסת ובבית המדרש, אך מוחם וליבם מצויים במקום אחר. מעשה האצילים מלמדנו, שלא די רק ב"ראיה" חיצונית של האלוקים, בהקרבת קורבנות למראית עין, במעשי נענועים ובאמירת "נעשה ונשמע" מן הפה ולחוץ. "רחמנא – ליבא בעי". התורה מבקשת את ליבו של האדם, שיהו פיו וליבו שווים בעבודת ה'. שלא רק "יעלה בהר ה' ", אלא בעיקר, ש"יקום במקום קדשו". בכל לבבו, בכל נפשו ובכל מאדו.