העם היהודי, משחר עלותו על במת ההיסטוריה, הנו "עם המשפט". חיי הפרט והכלל הושתתו על מערכת מסועפת רבת ענפים הכוללת עדות, חוקים, משפטים והלכות. מערכת, ייחודית מפוארת שהושמה לפנינו "ולא לפני גויים", והיא חכמתנו ובינתנו לעיני כל העמים "כי לא כצורנו צורם".
ההלכה והמשפט יצרו משך אלפי שנים את דלת אמות סביבת הקיום היהודית. היחיד, העם כמו גם האלהים פועלים בתוך דלת אמות ההלכה. המשפט העברי אין ענינו רק בתיקון הסדר המדיני, אלא ובעיקר החלת השפע האלוהי על האומה. בנסיבות אלה למשפט תפקיד מכריע, וסמכות-על בבנין הזהות היהודית, בהכוונת תודעת הציבור ובעיצוב נורמות התנהגות ראויות. צידה השני של מטבע הסמכות הנה האחריות המוטלת על מתקיני תקנות ונושאי משרה שיפוטית.
המדרש מביא בשם שלמה המלך "אין דייני אומה זו כדייני שאר אומות, שאם (הדיין) דן והורג ומכה וחונק ומטה את דינו וגוזל אין בכך כלום, אם אני חייבתי ממון שלא כדין, נפשות אני נתבע, שנאמר (משלי כב כב) וקבע את קובעיהם נפש". מדרש הספרי מעמיד רף גבוה, ואחריות כבדה על שופטי ישראל. "לעולם יראה דיין עצמו כאילו חרב מונחת לו על צוארו וגיהנם פתוחה לו מתחתיו…וכל דיין שנוטל מזה ונותן לזה שלא כדין הקב"ה גובה ממנו נפשות". (ראו רמב"ם, הלכות סנהדרין, כג, ח–ט).השופטים נושאים באחריות אישית ישירה לתוצאות מעשיהם ופסקי הדין שלהם.
בתי המשפט אינם רק זרועו הארוכה של המחוקק לפרש וליישם את חוקיו. השופטים אחראים למעלתו הרוחנית של העם, אורחות חייו ולנתיב שבו הוא צועד כדי להגשים את יעודו. חידוש העצמאות היהודית בארץ ישראל מחזיר את עטרת המשפט והשפיטה למקומה הראוי. משפטו של עם מעצב את תודעתו הלאומית וזהותו כקולקטיב. המדינה היהודית אינה רק מכשיר להסדרת חיים קיבוציים בטריטוריה שיועדה לה. מדינה היא מכשיר המאפשר להגשים אידיאות, לבטא את אחדות הגורל ולצעוד במעלה ההר לקראת חברה הגונה, ישרה ומתוקנת. למשפט תפקיד חיוני ביצירת התשתית הרוחנית- מוסרית, בתוך הריאליה של הקיום הקיבוצי. המשפט הוא למעשה הכרעה בין השקפות, אידיאות, ערכים ואינטרסים.
מדינת ישראל מצויה עתה בשיא משבר מתמשך. תוצאה של אובדן דרך וזהות, והעדר מנהיגות בעלת מעוף. מנהיגות שביכולתה לשלב עבר בן אלפי שנים עם ראיה חזונית המאפשרת לקבל החלטות בעידן של אי ודאות. החומרנות, הנהנתנות והאגואיזם שהשתלטו על אורחות חיינו, הופכים להיות סכנה קיומית ממשית להתמדת הקיום המדיני. סכנה קיומית חמורה מהמציאות הבטחונית הקשה ושפיכות הדמים שנכפתה עלינו מיד זדים.
עתה יותר מתמיד חשוב ללמוד ולהשכיל מפרשת משפטים כי למערכת המשפט תפקיד חיוני במניעת ההידרדרות החברתית והמוסרית. הדרדרות שהובילה בעבר לחורבן לאומי. בנבואת הנביא ישעיהו (א,כג) מתוארת הנפילה המוסרית במילים הקשות "שריך סוררים וחברי גנבים כלו אוהב שחד ורדף שלמונים. יתום לא ישפטו וריב אלמנה לא יבא אליהם". הנביא לא מבדיל בין המנהיגות הפוליטית למנהיגות המשפטית, שניהם נושאים באחריות וסבורני שאחריות השופטים גדולה יותר כי אליהם נשואות עיני העם הנביא ישעיהו (ג, יד) אומר "ה' במשפט יבוא עם זקני עמו ושריו" שואל התלמוד (שבת נה, א) "אם שרים חטאו, זקנים מה חטאו? … שלא מיחו בשרים".
פרשת משפטים מעניקה לנו את המפתח לבניית חברה יהודית ראוייה, מוסרית והגונה. המפתח הוא בעיסוק בחובותיו של הפרט לחברה ולזולת. מדינת ישראל זנחה את ברור חובות היחיד והמירה אותם בעיסוק בלתי פוסק בזכויות הפרט. מזה שני עשורים בית המשפט העליון סבור כי השרשרת זכויות הפרט והעמדת השיח הציבורי עליהן מבטיחים את הלכידות החברתית. פסקי הדין העקרוניים של בית המשפט העליון מקדשים את זכויות הפרט ודוחקים אל שולי דרכים את חובות היחיד לשכנו, למדינתו ולעמו.
העיסוק הבלתי פוסק בזכויות הפרט הובילו את החברה הישראלית אל הפרטה שביסודה "מגיע לי", חוסר אכפתיות למצוקות הזולת, ו"כל אחד לעצמו". התוצאה היא סילוף מהות הדמוקרטיה, ופגיעה במרקם החיים המאפשר את הקיום המדיני המשותף לכלל הציבור.
על רקע מציאות החיים המכבידה חשוב לזכור ולהזכיר כי "הזכויות" במשפט העברי לא באות להבטיח את זכותו של האדם לחייו, כבודו ורכושו והנמשך מהם, אלא ליצור את הבסיס המשפטי להטלת החובה של "לא תרצח", "לא תלך רכיל" ו"לא תגנוב". חובות שחלקן נקבעו בעשרת הדברות. הפטרת פרשת משפטים מלמדת אותנו כי "לקרוא דרור איש לאחיו" כלומר זכויות הפרט, אינן יכולות להיות מובטחות מבלי שהן נובעות ממקור החובה של "ותכרתו ברית לפני בבית אשר נקרא שמי עליו".
בתפילת העמידה אנו אומרים "תקע בשופר גדול לחרותנו ושא נס לקבץ גלויותינו" ובהמשך "השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה". זכינו לראות עין בעין את קבוץ נדחי ישראל, וחידוש הממלכתיות היהודית בארץ ישראל. עתה יש לדאוג שמערכת המשפט, המחוקק ובתי המשפט, ימלאו את תפקידם הראוי שהוא תנאי הכרחי לשמירה על הקוממיות המדינית והפיכת מדינת ישראל למקום שבו מתגשם חזון הנביאים, חזון של חברה מתוקנת, ישרה והגונה הפועמת מתוך ערבות הדדית, שויון בין האזרחים, והבטחת כבוד האדם וחרותו. חברה שמכוח מוסריותה וערכיה לא תהיה נאלצת לעסוק בעיקר בזכויות הפרט אלא גם בחובותיו.